זה היה עוד אמצע יום רגיל. המון אנשים עסוקים שמתפנים לשעה קלה על מנת לחטוף משהו לאכול לפני עוד פגישת עסקים או כמה שעות עבודה שנותרו בדרך הביתה. כולם חיים בשגרה הזאת,הברורה כל כך. לא מעריכים שום שניה מהחיים שלהם ולא מבינים עד כמה הכל חטוף וריגעי.
בדרך הביתה הם עצרו וקנו מגש פיצה כדי שיהיה להם במה לשתף אחרים במסיבת יום ההולדת שהוזמנו אליהם. הם דיברו על איך היה בבית הספר ועל כמה שהריח של הפיצה ממש נעים ומגרה. אף אחד מהם לא חשב לרגע שבשעון החול הזמן עומד להיגמר. שבעוד רגע קט הם יפרדו לעולמים. אמא ובן ככה פתאום בצהרי יום.
הוא לעומתם היה בדרך ממקום מסויים למקום אחר. לא שיער בנפשו שעוד מעט המכונית היפה שקנה תגזול חיים יקרים כל כך. הזכוכית שנראית עכשיו כל כך נקייה ושקופה תתמלא עוד מעט בצבע. צבע אחר, כזה שלא ניתן להזמין כשאתה רוכש מכונית.
הרדיו ניגן והמזגן עבד. הבועה הזאת עומדת להתנפץ עוד רגע.
המרחק מתקצר וכל שניה קובעת. הם כבר התחילו לחצות. שמו רגל על הכביש. מחייכים. הכל נראה שמח כל כך.
אז מה אם אין מעבר חציה שם במקום שבחרו . אז מה . זה יותר קרוב. המעבר טיפה רחוק יותר ואז גם צריך לעקוף את הגדר. לא נורא נחצה מפה מה כבר יקרה ?
הוא לוחץ על הדוושה ומעלה סל"ד. המנוע נשמע טוב הכביש פנוי , מי צריך יותר מזה? אה.. אפילו יש רמזור ירוק שהוא בטוח יספיק להגיע אליו. הכל פנוי ויש שדה ראיה. בעצם ... למה לא להגביר מהירות ?
הם כבר במרכז הכביש מגיעים לאי התנועה. חצי מהדרך כבר עברה.
" אמא חכי המגש די כבד. אני רק בן 9 וקשה לי לרוץ עם משקל כזה "
אמא לא מחכה וחוצה את הכביש. הנה היא הספיקה.
"נו מה איתך?"
" רגע אמא אני כבר אגיע... שניה רק המגש הזה ... כבד לי ומגושם... אמא חכי אני כבר ..."
שקט בצהרי יום. חיים שפסקו מרעישים כל כך בשקט.
הפעם אני. נוסע בבטחה ממוגן היטב. קסדה, מגינים וכל מה שצריך. הכביש ריק וזה טיפה מוזר. הנה העלייה ומה זה? למה אין רכבים לפניי? מה זה הרכב הזה שעומד באמצע. מה זה השקט הזה ?
מתקרב לרכב ומתחיל להבין. נער צעיר שמתנדב במד"א מחזיק בילד אתיופי קטן. מנסה להנשים אותו אך נראה ששום דבר כבר לא עוזר. ראשו של הילד מסגיר את עוצמת הפציעה. מצח נפוח שמסגיר נזק פנימי בלתי הפיך. והנער המתנדב עדיין מנסה. בכל כוחו . הוא לבד שם ומחכה שיגיעו המקצוענים. שהאחריות הכבדה שרובצת עליו תעבור לאחר.
ואיפה אמא ? אמא עומדת בצד. ממררת בבכי . נופלת על הארץ .מתגלגלת ומתפלשת בחול. לא מאמינה כיצד זה קרה. רק לפני דקה הוא עוד היה שלה. הילד שלה. פנים חלקות וזכות שלא יזכו להתבגר.שפתיים שלעולם לא ירגישו טעמה של נשיקה ונשמה כל כך טהורה שבדמי ימי נקטפה.
למה היא נתנה לו להחזיק את המגש למה??? למה לא חשבה שיהיה לו קשה לרוץ ולחצות בבטחה. ולמה למה לא חצתה במעבר החציה ???
הנהג עוד המום, מנסה להזעיק עזרה. " תבואו מהר דרסתי פה ילד קטן .. בואו מהר בבקשה ..." איך נסיעה פשוטה משנה חיים . איך השמשה הנקיה התכסתה בכתמים נוראים של חיים שאבדו.
השקט הגדול מתחלף בהמולה. כולם באים לראות ולהבין שבאמת משהו נורא קרה. אמבולנסים וניידות מתחילים להגיע וכל הכביש עומד ונדהם כיצד איבד את חייו ילד כל כך קטן.
ואני שם באמצע עומד. מתחיל לעכל שזאת התאונה הראשונה שראיתי בחיי. מתחיל להבין איך נראה הרוג בתאונת דרכים. מתחיל להבין איך אני אמור לנצור כל רגע שיש לי עם הסובבים אותי. איך כל שלום שאני אומר יכול להיות אחרון ואיך כל מבט או חיוך שחייכתי יכול להיות המזכרת האחרונה שלי לאחרים או שלהם אלי.
לאט לאט השקט חוזר. האנשים התפזרו וצעקות הכאב של האם כבר לא נשמעות. האמבולנס כבר פינה את הגופה והתנועה החלה לזרום.
שום דבר לא מסגיר את מה שאירע פה לפני שעה אולי רק מגש פיצה זרוק על הכביש...
לפני 12 שנים. 10 במאי 2012 בשעה 20:35
