איש זקן ונרגן
מה אתן רואות, אחיות? מה אתן רואות?
מה אתן חושבות כשבי אתן מתבוננות?
איש זקן ונרגן לא חכם במיוחד?
שהרגליו מוזרים ומבטו בוהה ולא חד?
שאת מזונו הוא מגיר משפתיו שהוא לא משיב?
גם כשאת רוטנת אליו תאכל, ואולי כבר תגיב?
שנראה כאילו אינו שם לב למה שאת עושָה
וכמו להכעיס תמיד נעלמת לו גרב או גופיה מהכביסָה?
ושלפעמים, גם אם מתנגד הוא נותן לך כרצונֵך לעשוֹת
לרחוץ, להאכיל, לטייל ובשמיכה לכסוֹת?
זה מה שאתן חושבות? זה מה שאתן רואות?
אם כך, פיקחו עיניכן אחיות …. אינכן בעצם בי מביטות!
אני אומר לכם מי אני כך כשאני יושב כאן, אכן,
יושב ללא מילה ומציית לפקודתכן.
אני ילד קטן, רק בן עשר בן לאב בן לאֵם
עם אחים ואחיות עם הרבה אהבה מהֵם.
אני נער צעיר בגיל העשרה עם התלהבות ותאווה
חולם שעוד קמעא תגיע אהבה.
אני בן עשרים כבר חתן הלב מחסיר פעימה
זוכר את השבועה שהבטחתי לעלמה
ועכשיו, בן עשרים וחמש יש לי ילד מְלֵא תום
שזקוק לי כמדריך שאבטיח לו בית וחום.
גבר בן שלושים ילדי גדל מהר
ושנינו מחויבים האחד לאחר
בן ארבעים, וילדַי כבר עפו מהקן
ורעייתי נשארת לצִדי מבטיחה אתי להזדקן.
בן חמישים, והנה שוב תינוקות לרגלי משחקים
כן, נכדים עכשיו בביתנו צוחקים
וגם ימים שחורים מגיעים אשתי נפטרה, נשארתי יחיד
אני מביט אל העתיד הכל נראה מפחיד
וילדי הם בעולמם, מגדלים דור
ואני חושב על אהבה שידעתי בכל השנים לאחור
אני עכשיו זקן בימים והטבע כה אכזר
אני חשוף לבדיחות וחש מנוכר.
הגוף כבר חלש והחוסן מתפוגג
ובחזה יש אבן היכן שקודם היה לב מתמוגג
אבל בתוך זה הגוף, בתוך זו הגוויה
עדיין בחור צעיר מסתובב
ועכשיו והנה שוב לבי המוכה שוב מתרחב
אני נזכר בשמחה נזכר גם בכאב
ואני חי ואוהב את כל חיי מכל הלב
אני חושב על שנותיי, מעטות מידי שחלפו מידי מהר
ומקבל את העובדה הקשה שלא לנצח אשאר
אז פיקחו עיניים אנשים …. הביטו בי
לא זקן נרגן … הביטו טוב יותר …. זה אני!
(השיר נכתב על ידי דייב גריפית מטקסס(