ושוב איתכם

אני צריכה לבכות.
אבל אין לי סיבה מספיק טובה.

החיים שלי בסדר גמור,
נכון, אתמול מישהו שאל אותי כמה אני שוקלת, ופשוט לא הסכמתי לענות,
ונכון, כבר שבועיים שאני אוכלת רק דגני בוקר ועוף מהמקפיא.
ונכון, כנראה שבעוד כמה חודשים אני אתחרט קשות על זה שלא נכנסתי לאף הרצאה חשובה.
ובכל זאת.
החיים שלי ממש בסדר גמור.
טובים אפילו.
מאוד.

אבל אני צריכה לבכות.

אז התנדבתי לעזור לחסרי הישע, לחבוש, לטפל, להושיט יד חמה,
זה נשמע כאילו אני יצור ורוד וטוב נכון?
אז לא, עשיתי את זה כדי שאני אוכל לחזור הביתה ולבכות בשבילם.
הם מסכנים.
הם אומללים.
איזה כיף לי!

אמרו לכם שהחיים נראים רע עם משקפיים שחורות, נכון?
אז תנסו להרטיב את העין קצת, ותראו איך זה משתפר.