שדים אדומים שונים משדים כחול לבן, הם יבוא מדוגם ואיכותי של גניטיקה רשעית, כוחות הקרח היישר מן המעוז המנטלי הסטאנילינסטי האכזרי, הביקורתי והמסואב רודף הבצע! מבקיעים ויורקים היישר אל הבטן הרכה של האמנות, אמני החשיבה ואמנית החיים שהיא.
בספר של בולגקוב המתורגם לעברית על ידי מלצר, בושה וחרפה אגב של תרגום ועריכה לגירסה הבלתי מצונזרת "האמן ומרגריטה". עם כל זאת, הספר נחשב לפאר היצירה הרוסית של המאה ועשרים.
יש בו קריאת תיגר חדה כתער על תפיסות חיים, על הקונטרוברסיה המתקיימת תדיר בין הטוב והיפה מול המכוער והרע וכל זאת במובן הקוסמי של ההנגשה את המושג שנקרא "חיים" ו"דרך חיים", בכלל זה דרך חשיבה.
והשטן שלי המדובר כאן בספציפיות, היחידי כאמור, בחר להתעסק איתי במגיה שחורה*. אבל לא לכבודי יש להודות על האמת, הוא הביא את זה מהבית חד חד ערכי.
*מגיה שחורה בתקשורת בכלל ובתקשורת בין אישית בפרט! היא אמנות הפיתול והפתלתלות, היא מנוע פנימי המטעין את עצמו כמו דינמו, ששואב אותך לעשות מעשה זימרי ולבקש שכר כפנחס. היא היא, ההידור שבמניפולציה אם לא המהודרת שבהן! היכולת האימתנית השכלית להוציא דברים מהקשרם באופן פואטי וסדוקטיבי, תוך התעלמות מ ד.נ.א רגשי כמהות הקשר, תוך בריונות המופנית כלפי עצמו וכלפי זולתו וזאת באורח מעורר התפעלות. פזרנות של קסם אישי ויוהרה אשר נסלחת בדרך כלל משום תכונות אופי חיוביות המגישות אותה כמעדן דליקטס שיכול לשלוח אותך לצינתור אחרי שתאכל אותו.
בספר כאמור, מרגריטה מקריבה את כבודה ומשלמת מחיר אישי כבד על מנת לתמוך באהובה. מדובר בסיפור אהבה מרגש, על רקע החברה הרוסית הקומוניסטית המדכאה כל אופן של ביטוי עצמי שאינו תואם את הקו האידאולוגי השולט.
בסיפור האישי שלי עם השטן ממוסקבה אני מוכנה לקרב פנים אל פנים ומצויידת היטב. בעיקר בהקשבה ובעיקר בללמוד מה לא לעשות מולו. הנשק הכי חזק שלי הוא האמת והמגן שלי עומד מולו כמראה מסנוורת.
והוא צועד לעברי בחיוך של מתאגרף שאנן מלא בעצמו עד אפס מקום, מחוייך כטווס 😄
המראה דרך המגן שלי מוצאת חן בעיניו כל כך שהוא מתקרב אלי בלי לשים לב.
אני לא יודעת אם אני רוצה אותו לחיים, אני לא יודעת עליו הרבה, אבל דבר אחד אני יודעת, אני יוזמת עצירה של זרימה וכשאני אמות אדע שצעדתי נקיית כפיים, חפה מן החטא הקדמון. אהיה אשר אהיה עם מי שאהיה.
אני סקרנית כיצד תסתיים מלחמת המוחות המיותרת הזאת ויש בי העוז לעמוד מאחורי האמת, לפניה ומצדדיה ולהעלות אותה על פניי. קרי, לתת לה קדימות על פני אספירציות שלי ואולי אף אילוצנציות שלי.
הוא, לא נוהג כך ולכן אני סבורה עם מלא הצניעות שהוא יפסיד. יפסיד אותי זה כמעט בטוח, לא לי, אלא את עצמו! זהו המחיר של ההיבריס וזה מחיר כואב שמכה בך כל כך חזק עד כי אתה משותק ומתעלם ממנו, בדומה לזעזוע מוח מתאונה שרק אחרי כמה ימים אתה מבין שנחבלת לעומק בנזק בלתי הפיך.
בהבדל אחד, התשלום על ההיבריס במונחים קוסמיים מגיע אחרי כמה שנים ואף אחרי עשרות שנים בערוב ימיו של האדם. לגלות בדיעבד שטעית בכל דרך החיים שלך, לאדם הצעיר והטיפש זה נראה סיפור פשוט. לאדם הבגיר והחכם זהו ענין של להיות או לחדול.
זוהי הסיבה אגב שבנערותי ובבחרותי תמיד העדפתי להתרועע עם מבוגרים ממני, כשאזניי פקוחות ופי סגור. לא כך כאמור נוהג השטן שלי שאני אוהבת כל כך.
החטא הקדמון שנגוע בו הדם האנושי הוא הבוז לאהבה. הזלזול ברגש, קודם כל שלך היא הלכאה עצמית ותהיה ארוזה במודרנה ובדקורציות לרוב, זהו עדיין חטא.
כשאתה מכיר זוויג, לאוו דווקא פוטנציאל רומנטי, לכן אמרתי זוויג, שהוא אף מאותו המין, אתה לא עוצר מיוזמתך את הזרימה, אתה לא מתנדב להוריד מסך על האור. רק אלא אם נעצרה מעצמה הזרימה וירד החושך. כשהזרימה בתנועה טבעית רק אמת באה. אמת יפה תמיד כשהיא מזוקקת וחפה מכל כח הרסני בין שהוא מתבטא במילים ובין שהוא מתבטא במעשים דקורטיביים והומניים או פרקטיים לכאורה.
אני לא יכולה לוותר עליו כי רק שטן אדום וסטנלינסט יכול לשמש לי כשופין לעיצוב האישיות, כמשופ כבד וארוך שלא עושה הנחות. קשה לי לוותר עליו, אבל אני מוותרת עליו, אני מקריבה בשבילו את האהבה על מזבח היוהרה הטמאה והחירשת שלו.
אני קוראת (מתאמצת) לקרוא בכל עין מהדוגמא הטווסיצ שלו שמרטיבה אותי כל כך. בוכה, מזדיינת וקוראת תוך כדי, לא עיוורת. לא הולכת אחריו, אני איתו. שם. אין אהבה עיוורת אצלי, אהבה מתוך צלילות וחיבור נדיר.
הוא יפה והוא מכוער, הוא רגיש והוא מכבש. הוא עדין והוא גס.
בנו של השטן בכבודו ובעצמו אשר מבוסס ידיו בצוף חלבו של ההיבריס ממש מולי, אני לא אהיה זו שתשטוף לו את הידיים אפילו במחיר שלא אלד ממנו צאצא.
הוא לא יודע לקבל עזרה, הוא לא יודע לקבל עיצה.
אני אוהבת אותו ואני אתן לו את החופש שלו. (אני לא מאמינה שאני אומרת את זה)
לעבור דרך מנהרת ההיבריס ולצאת ממנה חי זו משימה לא פשוטה לאדם חכם מאוד, שהתרגל לנוח בצל נשגבותו הבלתי נרקסיסטית. נשגבות מרוסנת ואסתטית לבריות.
שיהיה לו קשה, אני יודעת. הוא? לא יודע, הוא עוד לא מבין את זה בכלל.
ואני יודעת שהוא משוויץ עלי ובזכותי, לא מזיז לי, יש לי בטחון שם. הוא שוויצר טווסי משובח אז שישוויץ מפרגנת לו את זה, נהנית אפילו. אבל ראבאק! קצת אינטיליגנציה רוחנית!
הוא לא אוהב אותי. זכותו (שימות אמן בקבר של נאצר השחור?)
אבל הוא מתעסק איתי, שאני חשובה לו, שהוא מלמד אותי, שהוא מיישר אותי, שהוא ר ו א ה אותי. שהוא מתעמק בי, כל החברות שלי ללא יוצא מן הכלל עסוקות בחורים שלהן, הידידים שלי באים להתעסק בעצמם לקבל ייעוץ. בא הדבר הזה השד האדום הזה! ומסוגל לי, נהנה אפילו ממני... הוא רואה אותי! זה מרגש אותי שהוא רואה אותי. מאוד (בוכה עכשיו)
הוא יודע שאנחנו דומים ואומר את זה לא פעם! אני כמובן מתריסה ועושה לו מוות שאול וחרמות ובהלות ונאצות וכל הפסטיבל שנקבה מיוחמת על מקבץ גנטי משובח יודעת לעשות.
אין לי מושג למה הוא לא ברח תכלס והתאדה לגמרי. אולי לא נעים לו? הוא לא כזה מנוסה בחיים ובנשים מן ההיבט הזה של לא להיבהל מנשים ונשיות בצד המנטלי שלהן.
אבל אחרי ששלחתי את עצמי ממנו חשתי הקלה, בכיתי נו.. "אני מחכה שתפסיקי לבכות!" חחח... אבל פתאם הבנתי שזו המחמאה הכי גדולה שאדם יכול לשחרר מפיו. "אנחנו דומים".
ה"דומים" הזה שלו משרשר לי מסכת שלימה של ניסיונות וחיבוטים בגיבוש תפיסת עולמי. פעם חשבתי שלמצוא מישהו שונה ממני, ממש מנוגד לי זה מתכון מעולה לזוגיות. היום! מה היום, כבר שנים הרבה אני מייחלת ומתפללת על נרות השבת למצוא מישהו דומה לי, כזאת האני, כזאת באני! כזאת בום! :)) מי יכול לסבול אותי? מי מסוגל להכיל אותי?
ואם הוא דומה לי.. אז מונחת לפניו אותה דייסה ב ד י ו ק... חחח... (צוחקת בקול)
עכשיו בתיאבון גם לך 😄 איתי אתה לא תהיה כי לא תמצא מישהי אחרת שתסבול אותך או תצליח להכיל אותך וליהנות ממך.
***במחלקה הסגורה שלי מתאשפזים מבחירה ומרצון והכי חשוב בהתלהבות!***
שלום גם לך חארה ילד, שטן!
;P
מעניין אותי מה השיעור שלי כאן
לפני 13 שנים. 5 בדצמבר 2011 בשעה 2:36
