לאחר איי אילו התקפי היפומאניה שעשו לא מעט נזקים, אתה לומד בתור מתמודד לפחד מההתקף הבא.
זה נשמע לאוזן הלא מיומנת כל כך טריוויאלי לפחד מהתקף, אולם מדובר למעשה בהתקף של אושר. אושר גדול.
כשאתה תופס בפעם הראשונה שבעצם אתה פוחד להיות מאושר, ושכל סימן קטן לאושר עשוי לרמוז על התקף שמתגנב לו מאחור בלי שתרגיש, אתה קולט כמה נידפקת. נידפקת בגדול.
ברור שהפחד הוא לא מהאושר, אלא מאובדן השליטה כתוצאה מכך, אובדן שליטה שנובע מאושר צרוף ובילתי מרוסן, אינסופי ועוצמתי.
אותו אושר שכולם חווים בזמן שהם מתאהבים, ברמה גבוהה.
הטריגר לכך יכול להיות כל דבר, אבל מה שבטוח הוא שיש טריגרים ידועים מראש, למשל... פרידה מהאישה.
ברור לי שאם בסוף אחליט להיפרד מהאישה, השיחרור שאחווה אחרי כן, יהווה טריגר חזק מאוד. החופש שאחווה, היכולת לצאת ולהיפגש, ולהכיר, ולצוטט, ולחוות ולטעום. כמו אריה בכלוב שלפתע שוחרר לתוך אחו ירוק ומלא איילות.
אין ספק שזה מסוכן לי, אולם האם אני חייב לקחת את זה בתור שיקול בבואי לשקול אם להישאר או לעזוב, או שאסור לי להתחשב בזה מתוך תקווה שאוכל לשמור על שליטטה עצמית?
לפני 12 שנים. 5 בדצמבר 2011 בשעה 19:17
