מאז שנפרדתי מאנה, לא מצאתי אף אחת שהגיעה לרמה שלה - מבחינה מינית.
לא שלא היו בחורות חמות במיטה, אבל לא היה להן את הראש שלה,
את השובביות, את הפילפליות שהיתה בה.
את אלה שבאו אחריה, אני הובלתי, אני שלטתי בהן, לא בכולן כמובן, רק אלה שהצלחתי
לאט לאט להביא לכך, וגם זה - לא ברמה גבוהה, כי לא כולן בקטע.
אני יודע שהזיכרונות שלי מתעתעים בי.
זה יכול להיות קשור לתרופות, או להתקפי המאניה עצמם,
או גם וגם- קשה לדעת מה האמת.
אז זמנים, ושמות, ותאריכים מבולבלים אצלי, ואני שוכח הרבה דברים
אבל מה שאני זוכר באופן מוחלט הוא
שב 10 למאי 2002 - התפרצה אצלי המחלה.
זה התפרץ כהתקף היפומאני.
התקף ניפלא שנמשך כמה חודשים טובים.
ואני אומר ניפלא - כי הוא היה ממושך, חזק, והייתי עדיין בשלב של חוסר הידיעה
שאני מאני דפרסיבי.
הוא גם לא הסב נזק גדול, להבדיל מההתקפים שהגיעו אחריו.
אבל הוא הכניס אותי לכאן, לעולם הזה.
ולאט לאט התחלתי להיות פעיל יותר ויותר.
אני יכול לומר שכל התקף היפומאני שהיה לי קרב אותי לכאן,
והדיכאונות שהגיעו אחרי כן, הרחיקו אותי מכאן.
וכן, אני מודע לאפשרות שאני כרגע עשוי להיות בהתחלתו של התקף, אם לא בעיצומו,
ואני בודק את עצמי כל הזמן, וחושש.
כרגע אין את כל הסימנים להתקף, כלומר, אני ישן טוב, אני לא מבזבז כספים,
אין מחשבות מהירות, אני שקול, וזהיר - אבל אני כאן כרגע, וזה אומר משהו,
כי בכל זאת -
היתה קורלציה בין ההתקרבות שלי לבדסמ לבין ההיפומנאיות שלי,
ולכן אני עכשיו עם נורה צהובה מעל הראש.
אני סוויץ, תמיד הייתי, אולם בתקופה ההיא רציתי יותר לחוות שליטה מהצד של הנשלט,
והיום - היום אני נוטה לחוות אותה מהצד השולט.
אני חושב שיש בזה ייתרון, כי שולט שהיה פעם נשלט - יודע יותר ומבין יותר את הצד השני
וזה נותן לו ערך מוסף.
בפוסט הבא אספר על השקפותיי על עולם השליטה.
לפני 12 שנים. 8 בדצמבר 2011 בשעה 15:08