מהגיגי ליבי

מצטער אם אני פוגע ברגשותיו של מישהו פה, אבל אני לא אוהב אנשים
שכותבים בבלוג, כל דקה, ומעדכנים כל חצי שעה מה עובר להם בראש, או מה הם עושים.
נכון שאולי זה נובע מצורך לפרוק, או מצורך לקבל תשומת לב,
או מצורך לראות את כמות הצפיות עולה,
אבל אני חושב ש... זה לא ראוי.

בכל מקרה, למרות דעתי זו, אני מניח שבקרוב אכתוב כאן יותר.
למה?
מכמה סיבות :
1. כי אני בשלב של התחלת ההיפומאניה כרגע, ויש נטיה טיבעית לכתוב יותר.
2. כי אולי חשוב לי לעדכן את מי שעוקב כאן, במצבי מבחינת איזון המחלה, ובנוסף, אני חושב שזה יהיה מעניין
להראות כאן התמודדות בזמן אמת.

אז מי שקרא את הבלוג בעיון, ראה שדיי צפיתי את זה - ודיי אמרתי שהכניסה שלי לכאן מטרידה אותי
ועלולה לרמז על התקף קרוב - והינה הוא הגיע.
אז יופי שצדקתי.

עכשיו מה?

אתמול טלפון לפסיכיאטרית, שנתנה הוראה לקחת כל ערב כדור שינה אחד, ו 5 מ"ג זיפרקסה.
עד יום שני - ביום שני יש לי תור אצלה.

האישה כבר יודעת שאני בתחילת היפומאניה.
גם המשפחה הקרובה יודעת
גם קבוצת התמיכה יודעת
והעיקר, והכי חשוב - גם אני יודע.
אני לא בהכחשה, להיפך, אני בהחלט מודע לזה, ועושה הכל כדי לעצור את זה מיידית.

אז אתמול לקחתי זיפרקסה - 5 מ"ג, וגם כדור שינה.
ישנתי טוב - 7.5 שעות, משעה 23:30 עד שעה שבע בבוקר - זה מצויין.

ועכשיו?
עכשיו להמשיך להיות עם אצבע על הדופק, ולבדוק את עצמך כל רגע ורגע.
הפסיכיאטרית אמרה שאם אני לא "עולה" יותר
אז להישאר עם 5 מ"ג זיפרקסה וכדור שינה.
ואם אני עולה, להתקשר אליה מייד (וכניראה להעלות את הזיפרקסה ל 10 מ"ג ביום)

זו לא פעם ראשונה שאני עוצר היפומאניות בדרך זו.
עצרתי את החמש האחרונות.

וזה פשוט, אבל פשוט - כמו לתפוס את הנמר בזנב.