אסאדו מאזו

45 דקות היא חיכתה.
בהתחלה נרגשת, בהמשך אפופה באי ודאות הולכת וגדלה.
מסתתרת מאחורי המשקה שלה וממתינה.
האדון הצעיר שצפה בה מקצה החדר רשם נקודה לזכותה, אך לא ייחס לכך עדיין חשיבות יתרה.
למוד אכזבות, הוא יודע שמעטות ראויות באמת.
אלו שרוצות חסרות את היכולת, את כוח הרצון והשליטה העצמית ואלו שגם רוצות וגם יכולות...
נו, כמה כאלו כבר יש?
כל פעם בה שני אנשים עם שריטות משלימות מוצאים אחד את השני, היא בגדר מופלאות סטטיסטית אם תשאלו אותו.
ובכל זאת, בסוף הוא תמיד מצא אותן, או שהן מצאו אותו.
זה מין חוש כזה, מיוחד, הוא סבר. משהו במבט, בהתנהלות, בתדר.
הוא מריח אותן ממרחקים וכנראה שגם מריחים את זה עליו.
פעמים רבות נשלטות נמשכו והתמגנטו עוד לפני שהבחין בהן בכלל.
בברים, במשרד, בצבא. תמיד הייתה מישהי.
חלקן אפילו לא ידעו שהן כאלה.
משהו בו אולי שחרר יצר מודחק, רדום אפילו אצל בחורות שלפני כן לא העזו לפנטז בכיוון.

אבל זאת שכאן, עדיין ממתינה לו.
אולי חזקה יותר מהאחרות, אולי פשוט נחושה יותר.
"תהיי שם בתשע" הוא הורה לה בשיחתם האחרונה.
"קבענו" היא השיבה. מנסה לשוות גוון של עליצות קלילה למילים.
"לא אמרתי שאני אהיה שם בתשע" הוא תיקן אותה. ״אולי לא בכלל אגיע... אבל את תהיי שם״.
היא החלה לומר משהו אבל חזרה בה בשנייה האחרונה.
השתתקה לרגע לפני שאמרה קצרות "אני אהיה שם בתשע".
לומדת מהר הוא חשב בשקט, לעצמו.
כעת רבע לעשר. היא המתינה בסבלנות מופתית.
בדקות האחרונות שפת הגוף שלה שידרה שסבלנותה עומדת במבחן שהופך מאתגר יותר ויותר משנייה לשנייה.
הגיע הזמן.
האדון הצעיר סימן למלצר לגשת אליו.
הוא הניח בידו מעטפה שחורה חתומה, הוסיף שטר נאה והורה לו למסור לה את המעטפה לאחר שילך.
הוא אסף את מעילו, שילם גם על המשקה שלה ופנה לעבר היציאה.
סקרן לראשונה מזה הרבה מאוד זמן, הוא נתן בה מבט אחרון בעודו סוגר את דלת הבר מאחוריו וחייך לעצמו.
אולי זאת שונה.