יום שישי.
ניחוחות נפלאים עולים מן המטבח.
היום אימא ואבא מארחים את חבריהם הרבים
בכל הבית ניכרת התכונה ואני יכולה לחוש בהתרגשות שאוחזת קמעא בבית, כמעט כמעט בלתי מורגשת, אך זיק השמחה המרצד בעיניה המאירות של אימא , אינו מטעני.
ואני יודעת שבעוד מספר שעות היא תזהר ותנצוץ כמו השמש הגדולה ביותר . מאירה את העולם כולו בחיוכה.
אבא לבטח ינגן והבית כולו יצהל.
בינתיים הניחוחות העולים מהמטבח מטריפים את חושיי.
לעת עתה, הפשטידות, התבשילים, המאפים, הסלטים , העוגות- כולם נמצאים בשלביהם הראשונים.
אימא אומרת שהיא אוהבת לקום מוקדם, עוד לפני הנץ החמה, ולבשל באין מפריע.
היא נותנת לי ללקק מקערת המערבל את קציפת השוקולד ואני מתענגת.
אבא מביט בנו בחיוך מהסלון, עוד מעט אשוב להצטרף אליו ונצפה באחד מאותם סרטי שישי.
אימא תתכונן ותתארגן ותוך רגע תחליף את בגדי הבית ותלבש שימלה או כל דבר אחר שרק ידגיש את האור, הצחק הנוהר בעיניה, החיוך.
ואז תיגש להדליק נרות שבת ולברך.
שבת שלום.
סופסוף מסתיימות השעות הארוכות בגן.
כל כך מתחשק לי להשאיר אותה איתי בבית, כל יום וכל היום, אבל...אי אפשר...
כעת היא בבית ואני בבית ואני שולחת את זרועותיי קדימה,
מביטות זו בזו,
החיוך שלה, עיניה הענקיות, הצוחקות, הנהדרות,
מאירות את כל כולי. מבפנים.
פשוט מדליקות בתוכי את האור הגדול ביותר שידעתי ,שאדע אי פעם.
כל האור שחשבתי שהכרתי, מחוויר לעומת האור שלה.
וכשהיא מביטה בי , באותו חיוך, באותו זיק מרצד של שמחה, הכל פשוט נעלם.
הוא,
הם,
הכאב,
הפחדים,
הייסורים
שומדבר אינו קיים עוד
מלבדה.
היא מזנקת קדימה היישר אל תוך זרועותיי ונחשולים עזים של שמחה מציפים אותי
זה כמו לחוות את אלוהים ברגעים הכי ראשוניים שלנו
עוד לפני שנוצרו בנו ספקות או פחדים
לפני שהתהיות הפכו לחשש
לפני שהשאלות ניזונו מכאב
במקום הכי נקי, הכי היולי
בו אלוהים ואנחנו אחד.
ים, ים של אהבה.
כשאני מדליקה נרות שבת , היא יושבת לצידי, מביטה בי בסקרנות
אני מתפללת שישמור לי עליה
עוד רגע, רק עוד רגע ונצוף שתינו בתוך החיבוק האלוהי הזה,
היא ואני.
שבת שלום.
~~~
אני מביטה בו כשהוא מתעורר סופסוף.
מותח את גופו, מושך את שערו לאחור
עוד רגע, רק עוד רגע ויפקח את עיניו היפות, אלו שנכנסו לי לנשמה, ללא חומות והגנות כלשהן, ללא כל הודעה מוקדמת
הוא נכנס להתקלח ובי אוחזת התרגשות קלה.
אנחנו מכירים קרוב לשנה,הפרפרים לא חדלו מלפעום בי מעולם.
הם מכים בחוזקה, שוב ושוב,
וכמה התגעגעתי אל העיניים האלו, ארוכות הריסים, שבתוכן נשמתי מצאה מקלט
כמה התגעגעתי לניחוח גופו
ולקולו.
אני מכינה לו קפה שחור, כפית וחצי סוכר,
הוא יוצא מהמקלחת ומחבק אותי.
כורך את זרועותיו בעדינות סביב מותניי ומצמיד אותי אליו
בשקט ,קולו עושה את עורי חידודין חידודין
''שבת שלום יפה שלי ''
בית. בית הנשמה. שלי.
~~~
שבנו כולנו צוחקים, מותשים,
אני מביטה בה בחיוך: היא כל כך יפה, אחותי הקטנה- גדולה.
היחידה בעולם כולו שאני באמת יכולה לקרוא לה כך ולהתכוון לכך. אחות הנשמה שלי.
חזרנו מהים וקיץ כעת
אנחנו ממהרות לקלח את הילדים, שחזרו עם המון אנרגיה מצטברת,
בתוך האמבטיה הם נראים קצת כמו אחים :
בנה עם השיער הארוך הבהיר, בתי עם שערה הדומה
והיא תכליתית וזריזה
אנחנו משתדלות שהאמבטיה הרועשת והכייפית לא תיהפך למיני אסון
וכל אחת לוקחת את פרי בטנה הרועש להפליא לחדר ומלבישה אותו\ה.
זו ,לכשעצמה, מתגלה כמשימה כמעט בלתי אפשרית היות ושניהם כה חסרי סבלנות ורוצים כבר שוב זה בחברתו של זה.
הם מתחילים להתעייף, אחרי יום ארוך במיוחד,
אנחנו לוקחות הפסקה לקפה וסיגריה ונותנות להם את הדקות האחרונות של היום.
השמש בקרוב תשקע.
היא מביטה בי ואני מכירה תודה. על נוכחותה.
כשהילדים ישנים, אוחזת בי צמרמורת לפתע, תפילת מעט: אלי , אלי , שלא ייגמר לעולם...
אני אוהבת אותה ואת הבית . בית הנשמה.
הילדים מאירים אותו, נוכחותה מציפה באור
אנחנו מדליקות חרש נרות שבת, כל אחת מתכנסת בשקט שלה
שבת שלום.
