פעימות ספורות, בודדות
עולמנו מוצף רוע, כאב ושחיתות
אבל,
אל הרחם הגדול שלו
בורא עולם לוקח את הילדים הטהורים האלו
חלב על השפתיים אך נלחמים על המדינה
כדי שאתה ואני נחיה עוד נשימה
האם היא מיותרת ?
האם יש בכוחנו את היכולת הבלתי אפשרית, ההזויה
להצדיק את קיומנו פה,
על פני האדמה
בארץ הכואבת,
המדממת
היפה
האם יש לנו בכלל זכות להתקיים
לשרוד מיום ליום
להצדיק את עליבותנו,
בעת שהילדים האלו
מוסרים את גופם ואת נפשם
והלב נעשה קשה
מרוב דמעות, כאב ודם
פעימות נחלשות
אולי זו התקווה
בימים כתיקונם אני ימנית להוטת אש
בימים שהפרחים-חיילים , לב לבה של המדינה
נופלים
למעננו
אני כבר לא כל כך בטוחה
בלהט השנאה היוקדת
שלבטח לא נחלשת
אך לחלוטין מתגמדת
לנוכח החיים
שאנו מאבדים
ומה בעצם אנו עושים
כדי הצדיק את נפילתם
של הילדים הטהורים, הגיבורים
מאזעקה לאזעקה
הלב מחסיר עוד פעימה
נעשה קשה
ורק זה לכשעצמו
מעצים את הטירוף
את ההבנה
שחיינו כאן
בארץ המדממת היפה
לא מצדיקים
את מותם
לאן פנינו מועדות
מתופת לתופת
פעימות הלב נחלשות
צלם אנוש
הולך ודועך
כיפת ברזל
טעונת כאב
בתוך
כל
לב
מקשיחה את פנינו וליבנו
מתנהלים במעין שגרה מטרידה
ולאן פנינו מועדות
בעת שיורים
בעת שחיילים נופלים
רק בכדי
שאנו נוכל להמשיך לשרוד מיום ליום
את חיינו הקטנים, העלובים
הצרחות הולכות ודועכות אל האופק
יש כיפת ברזל
וצבא חזק,
אפשר לישון בשקט...
אנחנו הולכים ומאבדים צלם אנוש
ובכל עת
צריכים לזכור
שאנו מקבלים את חיינו במתנה, בהשאלה
מה המהות של כל זה
ולאן פנינו מועדות?
הלב ממשיך להחסיר פעימה
כך נוצרת עוד דממה קפואה מיותרת
מחזיקים את הראש לסירוגין קצת מעל למים, קצת בתוך החול
כדי לשרוד
ולעבור
עוד יום
כל פעימה שאנו מאבדים,
היא פעימה חסרה
בצלמנו. בדמותנו.