סטרפטיז נפשי

אני לובשת חזיית תחרה לבנה
ומעליה חולצה לבנה מכופתרת ושקפקפה עם מלמלמה.
תמיד התחברתי לזהר החגיגי של הצבע הלבן.

אתה יושב במסעדה הומת אדם
אני פוסעת לעברך בהססנות
כמו מלאכית טהורה
ותמימה. 

מתיישבת לצידך ומחייכת
החיוך שלי חושף  טור שיניים
לבנות ושתי גומות חינניות
שמאוד הולמות את החזות
הלבנבנה והילדותית שהתברכתי בה.

אתה סורק אותי במבט שובבי
חופן לי את השערות 
מחליק אותן ברכות בין האצבעות 
ובבת אחת מבלי שאף אחד ישים לב 
אוחז בהן בחוזקה מושך את ראשי לאחור ,
פותח כפתור ומעמיק לי את המחשוף.

המחשוף הנדיב חושף את השדיים הארוזים שלי לעיני כל.
אתה  אוסר עליי לכפתר את החולצה ,
מושיט יד לעבר הגב ובקלילות מפתיעה משחרר את השדיים מהחזיה
מה שגורם לכל מי שחולף על פני לנעוץ בהם מבט משתהה.

אני מרגישה כמו פאקינג זונת קרקס שמבצעת פקודות למען
השעשוע הפרטי שלנו ושל הצופים במסעדה.