מיתוסים וניחוחות אחרים

אני מתה מפחד

זו אינה הפעם הראשונה

גם לא האחרונה בוודאי,

הפסקתי לספור פחדים.

גם אנשים.

בשבוע שעבר פחדתי להפסיד את הרכבת, הפחד לא עזר, הפסדתי אותה.

אתמול פחדתי שוב.

לפני שנים איבדתי את המיתוס של סיזיפוס,

אפילו זו עובדה בלתי מוצקה, נתתי אותו לחברה, לא זכרתי למי.

כנראה שיש איזה מדף בו שוכן לו ספר עם השם שלי רשום ואפילו טלפון שכבר שבק חיים,

בדומה לספרים ישנים שנמצאים אצלי כי איני יודעת להיפרד מספרים שאני אוהבת.

אחת הברכות הגדולות שלי היא היכולת לשכוח פחדים.

עכשיו אני מנסה לסדר את המחשבות ולא לשכוח להכניס את כול הדברים החשובים לשבוע שמתחיל מחר.

אני כל כך רוצה לכתוב כמוהה.

על היצירה שלי.

כל החיים על המסיבות ועל היותי מרכז ההוויה.

על זה שאני מוכשרת.

על היותי אהובת הקצין הצרפתי שמת בהגנה על המולדת הישנה.

אני רוצה לכתוב על כל הפסלים שלא פיסלתי.

על הציורים שטרם ציירתי.

על הצילומים שלא ניכנסו לי לפריים של המצלמה.

ועל מסיבת ההפתעה שאירגנתי וחנוכת הבית שהייתה בחג האחרון

והנסיעה במטוס סילון מעבר לאותה דמעה שקופה שנטפה וזלגה לה דרך העננים.

ועל הילדות ועל חיות הבית הקטנות ועל שביל האבנים הצהובות.

הבעיה שאני ומוזה זה שני דברים רחוקים כמרחק שנות אור.

והיום כנראה שגם סוף העולם. אני אני אמתין למחר.

ניסיתי להיזכר בפעם הראשונה.

ניסיתי חזק.

חזק מאד.

חזק ממש ממש.

עצמתי את העיינים.

סגרתי את המוזיקה מחרישת האוזניים.

והעברתי בראש את כל ההיסטוריה שלי.

אני לחלוטין לא בטוחה.

אני יודעת נפלא שאפשר ליהנות מסקס וגם מבדס"מ בכלל בלי אהבה.

אני יודעת גם שנהוג לומר שבדס"מ עושים רק באהבה.

כל העיתונים עסוקים עכשיו בגוונים של האפור,

אפילו יצאה ערכה כזו לכל אשה. אני בוודאי לא אקנה, אני לא צריכה.

הפעם הראשונה של כל דבר יכולה להיות מדליקה, צריכה להיות מדליקה. לא צריכה לערב רגש, למרות שנשים זוכרות דברים שונים מגברים.

נשים למשל זוכרות נשיקה.

אני לא אוהבת נשיקות, בכל זאת היום הסתבר לי שזכרתי נשיקה אחת מדליקה נורא!

הנשיקה ההיא לא קשורה לפעם הראשונה. הנשיקה ההיא עירבה ועדיין מערבת רגש חזק. הרבה מעבר לאהבה.

בכל מקרה אני אוהבת גברים.

רק גברים חזקים. גברים חכמים, מאד חכמים, גברים שלא צריכים חיזוקים.

גברים שיודעים שהם טובים מאחרים.

גברים שלא ניתלים באילנות גבוהים.

גברים שלא עושים טעויות כתיב ומרגישים צורך לחנך את העולם או לשים תמונה של הזין שלהם כהמלצה.

אני לפחות הייתי בטוחה בזה הרבה שנים.
אבל אז. הווו אז נזכרתי בפריחה.
הפריחה ההיא שעושה לי אלרגיה ואף אדום ומרגיז.

ואיך אני יודעת?
כי אתמול הבטתי בתמונה שלי.
וראיתי במו עיני.

לא! זו לא שפעת אביבית.
כולו אלרגיה לאיזה צמח סורר בכלל.

אז זה הזמן לכינוי חדש.
ודיון מעמיק בבעיות ברומו של עולם.