לפני 3 שנים. 29 במאי 2020 בשעה 0:18
שחור.
וקניה יודע.
כל כך הרבה נשמות אבודות
במדבר שחור
על מסך שחור
הן נעות במחול בלתי נגמר
חושפות ניבים
נוהמות
לכל יד מושטת.
אי אפשר שלא להעצב אל מול כמות כזו של כאב מתמשך, חוסר מימוש, תיסכול ללא אופק.. מטרה נטולת יעד.
והיא?
בכל נשימת אפה מחשבת מסלול מחדש, לא מבינה האם התוכנה שבורה או שהיא זו שדפוקה..
נטולת תכלית.
גורה קטנה שאינה מבינה מדוע עליה לחשוף ניבים קטנים ולנהום על כולם עת היא מייחלת, מתחננת, לכף יד חמה מלטפת את עורפה, והם?
חפצים רק בתומתה.
זאבים רצים במעגל, ריח הטרף גורם לשיגעון הזיכרי להראות שפוי בבליל הפרומונים שבאויר.
נדחקת לפינה בייאושה, היא מנסה לצרוח לעזרה אך אינה יודעת לקבלה באמת.
ואולי גם אינה זקוקה לה.
אי אפשר לעזור למי שאינו רוצה שיעזרו לו.
והזאבים.. ימשיכו לחוג.
