לפעמים אני פשוט מתגעגע.
בן 30 עם 25 שנות ניסיון שמביט על העולם שישאיר אחריו ולא מרוצה בלשון המעטה.
במשך שנים ניקיתי פינות נטולות אור חיים, מנעתי טקסי קבורה, הייתי נוכח באחרים תוך כדי, מכסה באדמה לחה מדמעות אחים לדרך.
שכבתי לא פעם ולא פעמיים, דקור, מנוקב, מדמם, חבול, בהכרה, לא בהכרה, מסומם עד כלות ממורפיום, חורק שיניים, מחייך כשהדם נוזל מהריאות, מוחה דמעה סוררת כשזה שלידי כוסה עד מעבר לראשו.
מותה של תמימות.
אובדן התום.
אובדן.
בכלל.
ואז אני מתגעגע.
מתגעגע לדברים הפשוטים.
מתגעגע ללילות הקפואים בחוץ, הרותחים בפנים, כאלה שלקחו אותנו אל האור הראשון מותשים, רטובים וצוחקים את קרני השמש הראשונות..
הדברים הפשוטים האלה, לא יותר.
בליל זכרונות, דם, יזע ודמעות, ריח אבק שריפה שמסרב להעלם בכביסה, הכוס שלך שמתחכך על רגלי, המבט בעינייך לאחר ששבעת בכל חורייך והנחת את ראשך במבט מחוייך על ברכיי, ממתינה לליטוף בשיערך, למילים.. "כלבה טובה".
חסר.
גם את.