לפני 4 שנים. 1 בנובמבר 2020 בשעה 12:33
השמדה עצמית.
מביט מרחוק ומודה שמדמם מכל מקום.
כמו הילד ההוא, התמים, שמנסה באצבעותיו לסתום חורים בסכר, מאמין שיעצור את השיטפון הגדול, הצונאמי שיחריב הכל.
מביט וכואב.
החלטת להשמיד הכל ולהתקרב בצעדי ענק לכפתור האחרון, האדום.. השמדה עצמית.
הזאבים כבר מזמן עומדים בשער, מריירים על פיסות הבשר המונחות לפניהם.
חלקם כבר מנסה לנגוס.
ואת לא רואה, מתעקשת להחזיק ב"אני יודעת הכל ולבד".
לא נותר אלא לסגור את הספר הזה.
המלל בו הופך לתמונות שאיני רוצה לראות.
סוף ידוע מראש.
סוף שאין לי שליטה בו.
השמדה עצמית.
