כל סיפור הוא בלדה.
כל סיפור אמיתי.
בעולם האמיתי אין באמת אידיליות, נסיכים על סוסים רושפים וכלבות נמסות.
בסוף תמיד נכנסים בעירום לחדר.
שום בד או צבע.
הריח הכבד של התשוקה מהול בריח העור שכובל אותה למקומה.
ואז זה נגמר.
הזיעה מתייבשת כמו הכנרת לפני עשור, הכלבה מתהפכת ונזכרת במה שהשאירה מחוץ לדלת, המציאות..
טופחת ותופחת.
השוט הזה מיותם זמן רב.
רק אנשי נצח יעמדו נטולי שעון וימדדו זמנים, יתפשרו על מה שאסור, על מה שיקח את מהותם מתחת לסוליית נעליה.
אפשר לדאות באויר החם, ארובה של כוח עילוי.
הדרך שבחרתי תמיד תהא הארוכה והמפותלת, אין ענין של ממש בנוף בטון חולף בטיסה נמוכה.
את צריכה את זה.
את זקוקה לזה.
את תלמדי להניח את ההיבריס.
את תבקשי.
כדי להגיע לפיסגה צריך לטפס, אם קשה לך, זה אומר שאת בעליה.
או שפשוט נתקדם.
היתרון בכנפיים הוא שאינן כפופות לרמזורים ותמרורים.
המחיר שלך בלהיות יוניקורן.