*עוד שנה חלפה.
כל הצלקות התעוררו, מגרדות, הזמן לא מקהה את הרגישות, לא באמת מוחק את הדיסקט.
יום הזיכרון.
עוד אחד.
עוד ניפגש..
עוד ניפגש.
נכתב ולא כהזמנה לדיון..
לא באמת נתחיל למדוד כאב.
אתם חושבים שאתם יודעים מהו כאב.
כאב מזוכיסטי אינו באמת כאב כשפן ההנאה נמצא בקצה הדרך.
ואני ממשיך לרקוד עם שדים
מחייך אליהם בפה מדמם
כשרוחות עלומות מלוות את המסע.
להתעורר בלילות שטוף זיעה
שאגות זאביי שאינם
עוד מסתערות.
עיניי יבשו מדמעות
לוחמים לא בוכים בקרב
אין זמן לזה כעת
והקרב הזה לא נגמר
הקרב הזה לא תם.
קומו והסתערו
אל תספרו לי עכשיו על פגיעות
יש לי ארבעה קליעים משלי
העבודה שלנו לא הסתיימה.
ומתוך אותו ריקוד אני מפסיק לשמוע
את כליהם מנגנים
ימין ושמאל שלי אינם מגיבים
והילד הזה שמדבר עבורי במכשיר הקשר
לוחש לי באוזן עם מערכת גרון
"בוס, אתה מדמם"
ואני לוחש בחזרה
"הכל בסדר, 2, זו לא הפעם הראשונה"..
"תדאג שהסביבון יגיע להוציא אותנו מכאן".
הזמן לא עושה לנו טוב
האור עוד מעט יעלה
שלושה זאבים מוטלים לרגלינו
אחד מהם לא יחלום על הריקוד הזה
יותר.
עוד מטח אחד.
חום נעים מתפשט בחזה
חום רטוב.
העולם מתחיל להסתובב הפוך
אני צולל לקרקע לאט
נוזל
והכל אדום.
הצרחה בקשר של הילד מחזיקה אותי
עוד כמה שניות
"זאב 1 נפל ! זאב אחד נפל !"
ושריקה אחת
נוספת.
ודממה.
הילד קורס עלי והחור בצווארו מדוייק
כמו מבחן בהנדסה.
עיניו פקוחות שואלות.
ואין לי יותר תשובות.
רק רעש שהולם באוזניים.
חבלים שזזים מלמעלה
וזאבים חדשים שמגיעים.
דקירה אחת.
פתאם אין כאב.
ריח העופרת נעלם.
יש לו עיניים כחולות לרופא, מרגיעות.
אנו מכירים.
"תנשום" הוא אומר
"2 ס"מ מהלב.."
"גם הפעם השטן ברח ממך".
בלילה ההוא חצי מהחוליה נמחקה.
3 מתוך 6 חזרו בשקים שחורים.
ככה רצה העולם.
3 קברים לא מסומנים.
לא מדליקים משואות לחיילי צללים, אף אחד לא יודע, אף אחד לא יכיר.
3 זאבים בלילה אחד.
רובכם לא הייתם.
חלקכם חגג.
לרקוד עם זאבים..
זר לא יבין.
