לפני שנתיים. 19 באוקטובר 2022 בשעה 20:02
לא.
אין בי שום חיבה לזה.
מצד שני האמפתיה שלי תמיד תיקח אותי לעמוד לצד, ליד,מאחורי, לשמור, להגן, לעטוף.
כנראה שלא יכולתי לעסוק במקצוע הזה ללא הרצון הגדול להיות.
זה תמיד מכה בפרצוף.
בעוצמה.
לא ניתן ללמוד להתכונן לחבטה, תאמינו או שלא, למדתי ואומנתי לספוג, ליפול ולקום.
הדמעות יכולות להגיע אחר כך.
דמעות דם סגולות של כאב.
שיעור שלא אלמד לעולם.
ואולי טוב שכך..אחרת לא הייתי מי שאני, מה שאני, דמות, אדם, מורשת.
חזרה לעננים.
האויר נקי.
לעוף.
עננים סגולים.
