לא היה במונית שום סימן מיוחד, מונית כשאר המוניות.
היא נכנסה אליה והנהג המשיך להביט משועמם בזכוכית הקידמית.
המונית החלה בנסיעה תוך שהיא חולפת ברחובות הקטנים ונוסעת מערבה, לכיוון הים, ציינה לעצמה.. ועדיין לא היה לה שמץ של מושג לגבי ההמשך.
היא הידקה את רגליה בחוזקה כשהחלה לחוש רטיבות חדשה מתפשטת מתוכה. "תפסיקי להיות זונה לרגע" ניסתה לסנן ללא קול, מנסה לשכנע את עצמה שהמיסתורין הזה, חוסר הידיעה אל הבלתי נודע, המשחק הזה עם מוחה וגופה מרחוק- פשוט עושה לה את זה. קסמים.
המונית נעצרה בכניסה למלון גדול.
בעמדת הכניסה עמד בל-בוי צעיר שללא מילים נתן בידה מפתח.
264.
זה היה מספר החדר.
המעלית עלתה חרש, נעצרת בקומה והיא פוסעת החוצה. דלת החדר היתה מעט מימין והיא נכנסת בהיסוס.
"שמח שהגעת כלבונת".
קול בס עמוק נשמע מתוך החושך. במרכז החדר עמד שולחן נמוך ומעליו מנורה חזקה. שאר החדר הוחשך בצורה מוחלטת ועדיין יכלה לראות צללית על כורסא רחבה. על השולחן היה מונח אגרטל זכוכית קטן ובתוכו פרח, כמו זה שצילמה, בפאב. היא ידעה שהגיעה למקום הנכון.
"התפשטי"
ההוראה הפשוטה הגיעה מהצל שעל הכורסא, טון נמוך, קר, חסר רגש. היא מתפשטת לאיטה, מניחה מתחת לשולחן את האגרטל ואת בגדיה, עולה על השולחן, מתייצבת על ארבע ועוצמת עיניה.
היא שומעת את צעדיו, איטיים, ניגש אליה, גופו נוגע בגופה קלות והיא חשה שהוא עירום, כמוה, ידיו מלטפות אותה, את קימורי גבה, שדיה, ישבנה. היא חשה שלא בנוח עם האור החזק שמעליה אולם לא מעיזה לפקוח את עיניה. היא ביקשה את החוויה השלמה שלה וידעה שכלל לא משנה מה מראה פניו של זה שבחרה בו מזמן להיות לה לאדון, וכעת היא במקום הזה, ממתינה, שיקח, שיסמן, שיבעל, שיעשה כל שברצונו.
היא שלו.
הסוף?
