סכר שנפרץ
קשה לעצור את השיטפון ממנו.
ולכם, כל זייני המוח בחצי שקל,
שמדברים על כאב
שמתארים כאב
שמתיימרים לאחוז בו..
הפוסט הזה לא עבורכם.
ואני שוכב על מיטת בית חולים קרה ומורץ לחדר טראומה. רוב הדם שעלי לא שלי כלל והוא מרוח מהניסיון הנואש לעצור שטף דם צווארי מזאב אחר עת אני לוחץ אותו אל הבטן שלי ודוחף לו אגרוף לצוואר. מרגיש תוך כדי שריפה בחזה ועוד אחת ברגל ומביט בדם הפרטי שלי מתעופף וזועק בלי קול לזאב שלי "תישאר.. אל תעיז למות לי עכשיו!"
זה לא עזר.
אחות בלבן נכנסת.
הרופאים סיווגו אותי כמחלקה שניה כי הקליעים לא עברו איבר קריטי.
היא ללא פנים, ללא שם ואני מביט בה בעיניים שקופות ולא מצליח לזהות את פניה.
היא מחייכת אלי ואני בכלל לא רואה אבל מרגיש.
מרגיש את ידיה גוזרות ממני את שאריות המדים ואני מרגיש ברעד בכפות ידיה כשהיא מביטה אל שיפולי בטני ולוחש לה שהכל בסדר, שלא תדאג אבל שתנקה אותי מהחייל שלי שמרוח שם עלי, כמה שיותר. כמה שאפשר. כמה שמהר.
כף ידה מונחת על המצח שלי אבל לא ממש. כובע הגרב עדיין מכסה את הפנים שלי ואסור להוריד אותו כי אני צל..
לא מישהו שאחות רחמניה יכולה להביא הביתה לאמא ואבא לארוחת שבת ..
והיא גוזרת הכל.
ואני עירום.
וקר.
וחם.
ואני לא יודע מה קודם.
והיא לוחשת שהיא מצטערת ומתנצלת, שהיא חייבת לגעת וזוכר שאני מהנהן ומבקש רק שתעשה שאהיה נקי מהדם, ממנו, מהמלחמה..
והידיים שלה רכות.
הזין והביצים שלי מוזזים הלוך ושוב, רוקדים בידיה, מחזה סוריאליסטי.. ומי חושב על זיון בכלל!
המורפיום יורד.
אני נושך שפתיים ומתמכר למגע שלה, לנגיעות שלה, למים ולסבון.
וזה עדיין חם וקר והפה שלי מלא בנוזל חם והיא נבהלת ואני יורק הצידה ולוחש לה שרק נשכתי את עצמי כדי לא לצרוח מכאב.
המחט נכנסת.
שוקע.
מתעורר לאחר 4 ימים.
עוד שתי צלקות.
אחת ברגל ואחת מתחת ללב.
עוד 3 קברים של זאבים לוחמים.
ואחות אחת רחמניה שלא חיפשתי מעולם.
וזה קרה מזמן, ממש אתמול, הלילה.
וגם מחר.
כאב, ילדים, כאב.
זר לא יבין.
חזרה לערפל החושך.
את השיר ביקשה ומקבלת בתולת ים חדשה שלא ידעה על תוכן הפוסט ובאופן מופלא קלעה במדויק לתוכנו עם בחירתו.
