קמתי קרבי הבוקר.
מישהי יקרה לליבי נחבטת בקירות,
יש כאלה שלקחו את האמון המרוסק שלה וניצלו אותו עד תום, נעלמו ברגע שסיימו לקחת.
זה לא פוסט בדסמי, ואולי הוא אחד מהכי בדסמיים שהעלתי אי פעם.
אני לא ביישן.
לא חושב שלאחר כמעט שלושה עשורי בדסמ בהם הכרתם מבחוץ שולט פיסי עם מראה קשוח, אני נדרש להוכיח משהו.
This is no arrogance
I'ts only the simple & naked me.
מעולם טענתי שרק אדם חזק יכול להשתטח על שדייך, להניח את כלי המשחית שהוא אמון בהם, לעצום עיניים ואפילו לשחרר דמעה.. אם היא הנכונה, אם השדיים שעליהם ראשו מונח הם הנכונים, היא תאמץ אותו חזק יותר, תאסוף את דמעותיו הבודדות כטיפות נדירות של מחצב יקר ותדמום..
מילים לא נכנסות לשם.
"זה לא מאסטרי" , אמרו לו.
הפאסון הזה הזה סדוק ואין לו עתיד.
חייכתי והלכתי..
ממשיך במסע אל "השדיים שלי".
ולפעמים, לעולם השחור והאפל שלי, משיק עולם קטן ומואר, ולמרות האור יש בו המון כאב, ואני?..
מנסה בכוח לאמץ אותו לתוכי.
ואני דואג לה, היא נכנסה לי בין הצלעות, זה גדול מ"כן, מאסטר", "לא, מאסטר".
אני דואג.
ולכל מרימי הגבה הלא נכונה..
קבלו את ברכת כבוד הרב קרח:
'זדיינו.
