לפני כמעט 3 עשורים יצאתי לדרך הבדסמית שלי.
לונה פארק מטורף שלקח אותי לקצוות שהחיים מעבר לקצה האף, מערבולות של רגש והתרגשות מנטלית ופיסית, אוסף של חוויות מטלטלות ובונות, כאלה שעיצבו את האני העצמי שלי.
יותר ממחצית חיי אני חי את המקום המופלא הזה, לומד בשקיקה, מלמד באהבה, משתדל להעביר את המידע והידע שנרכשו מסוננים, לכל מי שביקש וביקשה.
מי שמכיר אישית גם יודע שמעבר להיותי בדסמי, מסתתר מתחת למעטה הפלדה אדם, היו מי שהגדירו את ה-BODY כחבר, הלב הענק, החיבוק האולטימטיבי והנקי, "חולה נפש", היו מי שסימנו אותי כמטרה לפגוע בה, חלק הצליחו. חלק לא.
היו מי שחיכו שאופיע לתת את החיבוק הגדול המפורסם, היו מי שחיכו שאעלה על הבמה עם זר השוטים ואקלף עורות רק כדי לרוץ לחדרי חדרים ולאונן את נשמתן..
המאסטר עם שני השוטים.
האיש שיודע להתרגש ולנגב דמעה וגם להכאיב באהבה.
היום, הפוסט הזה לא מוקדש לי, לא למעלליי.
היום הפוסט הזה מוקדש לכל מי שחלף וחלפה בחיי, אם במילה, אם בחיבוק תומך ועזרה, אם תחת ידיי וגם.. לכאלה ששמו להם כיעד מועדף לשנוא אותי, לברוח ממני, לפגוע.
מכולכם/ן למדתי שיעורים.
אני מודה על כל שיעור, כל אחד מהווה פרק מעצב של דמותי כאדם, כגבר, כשולט.. לפי הסדר הזה.
היום אני מודה לכולם, שאילולא כל השיעורים לא הייתי מי שאני.
היום אני מתנצל בפני כל מי שהיה זקוק לי, ואולי לא הייתי עבורו/ה כמו שהייתי אמור להיות.
היום אני סולח לכל מי שלא הבין שאני רשע אמיתי, אבל אין בי גרם אחד של רוע.
היום אני מזקק את הבדסמ שלי למקום גבוה יותר.
אז תודה לכולם, על הכל.
על הבוחרים בי כחבר, כשולט, כמנטור, כמאסטר.
תהיו טובים.
בדסמיים.
