קצת גרוב לפני חג.
מצב רוח שקט, לא מאופיין כאני
ואולי זה עוד שינוי, בקיעה מחודשת.
אולי.
השלמה.
אני כותב כאן מעט.
רוב המילים מוקלדות במוחי, קבצי זיכרון עצמיים כי אין בכתיבה הזו כאן סוג של אתגר יותר.
זה פשוט גדול עלי.
תקופה שאני מסנן בלוגים שפעם אהבתי לקרוא, לחוות בצמיחת אנשים, להביט מהצד בריקוד הפראי שהם מנהלים, לפעמים אפילו להיות שותף ולו במשק כנפי פרפר בצמיחה הזו, כחלק או כמישהו בקהל שמוחא כפיים בתשואות שמחה על הצלחה וגילוי של אחר, לפעמים רק חיוך.
ושוב זה מסתאב.
ושוב זה הופך למדמנת מילים מכובסות, ושוב זה צפוי כל כך ברמת היכולת לחזות מתי זו תעלה את השדיים שלה ותפעיל את מונה הלייקים, מתי ההיא תספר שהיא זונה אמיתית ומדובר באישה שמתחבטת בקירות ולא מסוגלת להרגיש, והשלישית עם פוסטים ידעוניים על הבדסמ והעולם, והרביעית שמקפיצה לעצמה את הבלוג והיא בסך הכל ילדה מפוחדת שאימצה טרנד "תשמיד?", השישית שמשחקת ים-יבשה עם עצמה, השביעית שהמציאה לה שולט עם ניק שהיה מבייש ילד בגן חובה ומשתמשת באותן שגיאות כתיב בשני הפרופילים.
את השמינית והלאה פשוט מחקתי.
כל כך משעמם..
אז מחקתי.
מחקתי מעקב ומחקתי ענין.
אין ממש צורך להגיב אם אין משהו חכם לומר, אין צורך גם בלייקים שלא אומרים מאום, פייסבוק זה חור אחר.
אתם בסדר, אני הדפוק שלא נגמל ממש.
ואם את חשה שהפוסט הזה נכתב עליך/בגינך-
כנראה שאת צודקת.
אל תטרחי לשאול אותי, זה באמת לא כזה חשוב להתעכב על כך.
חג שמח למי שמגיע..
ולכל השאר-
'זדיינו.
