הבוקר התחיל מוקדם.
מדי.
לא רגיל לישון הגיוני. המקום הזה לאורך השנים היה הלא צפוי בגלל עיסוקי ושעות השינה נמדדו ביחידות מעטות או טעינת מצברים מטורפת של שעות דו סיפרתיות לא מובנות.
אבל הבוקר הזה התחיל מוקדם מדי.
שוכב במיטה חצי מחוייך, מוקף בעצמי, בכל מה שיש לי. ויש.
שנה פלוס של חופש אולטימטיבי, אין יותר דין וחשבון, משלים לעצמי פערים קטנים שנמנעתי כל חיי כי תמיד היה במה להתחשב, שמוצב לפני ההעדפות האישיות.
תמיד רציתי לגדל נחש, היום אני מגדל שניים.. רציתי קעקוע נוסף ומביע אותי והוספתי דרקון גדול על הזרוע.
השלמות קטנות וחיוכים.
הדרך לא השתנתה.
חי על החרב, נע בעולם כמו רוח גדולה, פרויקט רודף פרויקט והשם מתפרסם, מביא רשימת לקוחות מתרחבת, פקידה שמסננת ולבסוף אני.
אני.
זה שלא מתנצל.
זה שחי את ההיי-וואי שלו.
שמצטרפים אליו ולא להיפך.
זוכרים?
אתם כלואים איתי ולא להיפך.
מביט על העולם בעיני יהלום.
מאושר.
