את חיה בשקר של עצמך
מפארת אילוזיה
שאת שולטת בעולם
שלך
עת מגיע הלילה..
השקט והלבד
ואת מתעטפת בגלימת הבדידות
הנוראית
מתאבלת על מה שהיית
מה שאת
מה שהיית רוצה
להיות..
לפעמים סבך החיים הזה מתעתע בטובים ובמנוסים ביותר, קורע בעור חתכים עמוקים, והדימום המזויין הזה איטי מידי..הוא אינו הורג ומביא סוף מבורך לטרגדיה הזו שקוראים לה אנושות.
ואת תקועה בצומת הזו, פתאם הפאסון נתלש ממך כמו נייר דבק חזק מעל העיניים, כמו ביקור אצל שעוונית סאדיסטית והאור.. מכה בעיוורון ומסמא את שיקול הדעת של הנכון לעכשיו, של הטעויות של אתמול, של העתיד שלפתע מעורפל.
לא ברור.
את שולטת.
עולמך מטולטל.
את מגלה שעולם השולטים הוא עולם של קור, לפעמים, וגיהנום רותח במקביל.. את זועקת "רגע !!! תעצרו !!! אני רוצה לרדת.."
אבל מאוחר מדי..הגלגל טס במדרון והקרונית שלך דוהרת למטה..
תעצרי לרגע.
הניחי את הגלימה והשרביט.
תתכדררי.
היי מוכלת.
כאן לא ישפטו אותך.
כאן תוכלי לבכות.
לצרוח.
לשתוק.
אפילו לנבוח.
וכשתסיימי, התלבשי וצאי לדרך מחדש.. זו רק תחנת ריענון והעולם שמכיר אותך בהצלפת שוטייך, יקבל אותך מחדש.
אף אחד לא יידע.
זמן לנשום.
ג'ונגל.