*אזהרת מסע-
פוסט לא קל לרגשנים שמציצים כאן.
לא הכל בדסמ.
הרוב יודע במה אני עוסק, חלק קטן מכיר את הלו"ז שלי ועם מי אני מתרועע..
בשבוע האחרון ניהלתי ביטחון של מופע ילדים לחנוכה.
כמאה אלף הורים וילדים היו תחת אחריותי, בפחות משבוע.
באירועים כאלה לומדים על החיים, על קושי, על חינוך ועוד.
בעוד פחות משעה אוכל לעצור את הצפת האדרנלין ואתן לו לשקוע לאיטו לאחר ימים ארוכים ללא שינה של ממש.
אדרנלין הוא סם בן זונה וממכר..
בתוך כל הימים הללו, פנו אלי והופנו, הורים רבים עם מיגוון בעיות וטענות או פשוט לפיתרונות שונים.
מכולם ילד אחד נכנס לליבי.
"תוכל לעזור לי?.."
אמא, שני ילדים קטנים, הקטן בעגלה.
"כמובן, במה יכול לעזור?"
"אני צריכה להכנס עם העגלה לאולם למרות שאסור, הילד לא יוכל לשבת אחרת, והוא חולה."
אני מביט על הילד ובמבט ראשון רואה ילד חייכן, תלתלים כבדים זהובים..
ואז האם משפילה מבט ומספרת לי שהילד, איתן (שם בדוי), חולה בסרטן ראש סופני וכבר הוסרה עין אחת בלית ברירה ובמקומה עין זכוכית..
אם חד הורית קשת יום.
מבויישת מעצם הפניה אליי.
ראיתי מראות קשים בחיי,
מגיל 18 אני חי חיים אלימים כשירות, מקצוע ומקור פרנסה ועדיין..
נשברתי.
ביקשתי מהאם להמתין לי באותו מקום וזזתי הצידה, מוחה דמעות שהציפו.
נשימה עמוקה.
תוך 3 דקות כרונולוגיות, האם והילדים הועברו לשורה הראשונה בצמוד לבמת המופע, נשלח נציג הפקה שחזר עם שק גדול המכיל צעצועים ודיסקים של אמני המופע.
בסיום המופע כל אמני ההצגה המתינו לילד לצילומים ואהבה..
עמדתי בצד בשקט.
עם מוזר יש לנו.
מסוגלים להרוג זה את זה.. או לחלק אהבה ללא גבולות.
האמא בהלם.
ניגשתי לדוכן הקרוב ורכשתי בובת מופע גדולה ונתתי לבובון הקטן.
הם מתרחקים לאחר דמעות ותודות ללא הפסקה.
מביט בילדון שמנפנף לעולם בצעצועיו, צורח מאושר למרות כאבי הגוף.. והלב מתכווץ.
בריאות, איתן..
רק בריאות.
אח"כ אושר.
אז זה לא סיפור בדסמי מאתמול בערב, ואולי כן..
אולי כי חמלה בהחלט שייכת לזה.
