הזיכרון לוקח רחוק
אין לו שעון ויומן תאריכים.
כמעט כולם היו חיילים.. באמת לא משנה היכן כי יש התאמה והטעמה לפי יכולות וכישורים.
במקום שלי היה תמיד ים.
המון ים.
ולימדו אותי דברים שהנורמטיביות אינן מסוגלת לעכל, וגילו בי דברים שהריצו אותי לתוך סאגת חיים לא בהכרח אנושית. חלקנו סיים באדמה, חלק ברח לניכר כי קירות הבטון חנקו ורק עצי הג'ונגל הצמודים לחוף הקצר והחשוף, נתנו באמת מחסה עת מלאכי המוות יצאו מהמים והסתערו.
אומרים שבים שוכנות מפלצות מעמקים. האומרים לא טעו. טיול קצר מתחת למים, הדרגר שמנע טיפוס בועות לפני המים, הקונדומים המזויינים על הקנים.. רק נפטון עלה על היעילות הנוספת שלהם וכן..מאז אני שונא אותם שנאת מוות.
היה מגוחך לראות חייל מגמגם כשאמא שואלת מה לעשות עם 5 חבילות, שקנית ממש כעת ושכחת במכנסיים, עם מבט מודאג, ואבא שמחייך בגאווה בלתי מוסתרת..ולך תסביר עכשיו בלי להתבלבל למה הם נועדו..
וכל זה לא לימד אותי איך לקום ממנה.
איך להושיט רגל ועוד אחת כדי ללמוד לצעוד מחדש. כמו תינוק מהדס בצעדי ברווז ונופל על אפו, ניסיתי שוב ושוב.
גם שהצלחתי לרוץ מחדש לא באמת אחזתי בביטחון שלא אפול.. בפעם ההיא שנתתי הכל, מצאתי עצמי מלקט חתיכות שלי, מפוזרות על קילומטרים של מדרכה קשה וקרה..מבטון.
אני לא באמת יודע מה היה קשה יותר.
לאסוף את החלקים שלי או חלקים של זאב שלא חזר..
קם בשקט מהמיטה השחורה.
משתדל לא להשמיע קול ואת נושמת עמוקות..ישנה.
ליטפתי אותך שעה ארוכה על ישבנך ותחתית גבך, מרגיע כאבים אדומים.
ומתוך תנועת הקימה, בחשכת החדר עם הנר הבודד שרוקד על הקיר באה ממך נהמה..
"לאן אתה הולך יא בן זונה..חירמנת את נישמתי. מבקשת לגמור.."
חייל טוב מציית לפקודות.
זאב רצחני נותן לה לגמור בצרחות.
ובאמ-אמא שלכן..
לא לנכס.
סיפור מלפני כעשור.
'זדיינו.
כל השבת.