והפעם על אגדות.
לפני שנים רבות, רבות מכפי שרובכם מכירים בעולם של בדסמ, עשיתי צעד לאחור לאחר סשן קשוח.
מזיע ממאמץ, שוטים ניגנו במיקצבים שונים במשך כשעה, מנגינה מהולה בקולות אנחה.
רגע של שקט.
אוסף את הגוף העירום שלה אל תוך חיבוק גדול, נותן לה מקום להוציא דמעות של כאב, הנאה, תודה, אושר..
החוצה.
מילים מיותרות בדקות האלה, ורק אצבעות קשות שהפכו לרכות כעת, סורקות את שערה הארוך.
היא היתה מבוגרת ממני בעשור, שולט צעיר עם אש דרקון בעיניים, להבות בידיים, פיסי מגיהנום ומתחת לשיריון רך כחמאה.
עברו שנים רבות מאז, התמונות לא נימחו מהזיכרון.
השיער השחור המלופף על כף ידי, שדיה הכבדים המעוכים עלי, דימעותיה החמות מטהרות אותי..
התמונות נעוצות.
והדקות המיוחדות חלפו, היא מרימה ראשה ומביטה בי ברוך, לחישתה רכה וברורה. אין ספק שמילותיה היוצאות היו בהכרה מלאה, חזקות מכל קיין שהתרסק עליה שוב ושוב.
"אתה תהפוך למי שאוהבים לשנוא, ילד..
אתה איש מפחיד.
מעטים יבינו אותך.
מעטים עוד יותר יכירו באמת.
אגדת ה-BodyGuard תהדהד בסצינה שנים רבות.
האמת שלך תפחיד תמיד.
אתה אגדה, ילד..אגדה."
הייתי כשנה "מחוץ לארון", תחילתה של פומביות שנאסרה משיקולי מקצוע, לא הבנתי את משמעות המילים.
היום איני שומע אותן.
המלל החוזר על עצמו, עוסק ב"אתה גדול עלי/אני גדולה עליך/הבדסמ שלך הוא וג'ע ראס/אני צריכה ללמוד".
מערכות מקולרות של 3-7 שנים..
לא היו נמשכות לאורך זמן אם לא היה בהן תוכן של ממש.
וזה פאקינג מפחיד אותן.
אגדות הן מוצא אלגנטי למציאות שלא יודעים להתמודד איתה.
למה הפכתי?
האם זה מה שרציתי?
לפעמים מזדחלת התחושה שנורא להיות "אחר".
רגעים של תהייה.
