מתעורר קשה.
הראש שוקל 8 טון והגוף מסרב להזיז את עצמו.
גורר את עצמי במדרגות למטבח וקורס על הכסא הגבוה, שולח אצבע לקומקום ויד שניה לצנצנת הקפה השחור, המושיע.
קפה ראשון.
בוקר שמתחיל ללא צילצולים משלושה סלולרים שונים, רגוע..בינתיים.
עוד מעט יחל הטירוף.
לרוב, דקות החסד האלה מתחילות בוקר שהופך לשדה קרב אבל מתרגלים כנראה.
אני אוהב את עיסוקי, אוהב את המאמץ המוחי ביצירתיות ונטל ההמצאה של הובלת X מנקודה A לנקודה B.
לפעמים זו מעטפה עם קודים, לעיתים זה אדם, שרוצה כמעט בחצות להגיע לטבריה.
במקצוע הזה לא שואלים שאלות.
בעיסוק הזה תעודת הביטוח היא יכולת המוח לייצר מהלך שהצד השני לא יכול לצפות ו/או לצפות ולגלות שבסוף הדרך במקום רכב עם "משהו", 4 שעות לפני מסוק העביר את ה"משהו" וכעת לך תרדוף אחר הרוח..
הלקוחות שלי אוהבים את זה.
הם לא שותפים לדרך, הם משלמים על התוצאה.
יש קסם מטורף בלשבת עם לקוח בהמתנה בסלון ביתו לבת משפחה ואז הוא מגלה שהיא ישנה בחדרה מהלילה..
יש ריגוש בנסיעה בתוך רכב כשבתא המטען יש מיזוודה קטנה עם ציוד ובגדים לשבוע בהתראת אפס ובכל שניה לבצע פניית פרסה לשדה התעופה.
עולם חדש, אנשים חדשים, אתגרים..
הצצה לעולם שלי.
קפה שחור מס' 2.
המוח התחבר אבל הגוף מדבר בשפה אחרת בינתיים.
שיחת הטלפון הראשונה.