הדרך אל ההר תמיד היתה קשה.
בכל פעם שראיתי את הפיסגה
היא התרחקה עוד קצת
הפכה למשהו מעורפל
קצה.
כשאני מביט לאחור
מעטים שרדו את הדרך
עידן הקרח השאיר רק את החזקים
אלה שיכלו ללעוס חצץ
לשתות טיפות מים מעלים קפואים
ולא רבים החלו את המסע במקביל
בוחרים את הנתיב
צונחים לתהומות
מתפרקים כשבסוף הנפילה
פגשו במדרכות בטון אדומות
דם שנקרש מהתרסקויות קודמות,עתיקות.
תמיד האמנתי בדרכי הבדסמית
לרוב היא זכתה בגיחוכים
במעט פעמים באהדה
בנדירות מפתיעה בהערצה
ושם..
שם פגשתי אותך
ואותך היתה אחת בקטע זמן בחיי
ועל כל אחת השארתי חותם
קטן
גדול
ארוך
קצר
חותם.
וכעת מטוסים בשמיים, צליל מנועים רועמים ועוד מעט ממש השמיים השחורים ינהמו וירקו אש על מחבלים שרוצים למנוע מאיתנו לחיות בשקט והרעש הזה..מחזיר ימים עתיקים, ימים של תשלום, שום חוב לא נשאר פתוח.
הבדסמ שלי.
לרובכם זה גיבוב מילים ללא תוכן או קו מנחה, משם צמחתי, לשם אגיע בסיום ואני אחיה לנצח, בתוך מי שבחר להצטרף
למסע הארוך שלי.
בחודש הבא ימלאו 30 שנים לבדסמ הזה.
חלק מכם אפילו לא נולדו כשהשוט הראשון נצמד לידי וניגן בפעם הראשונה.
לא תבינו.
לא תוכלו להבין.
זר לא יבין.
אני ה-BODY.
אני.
רוכב לבד.
