זכרונות הם דבר מתעתע.
ליל חורף אחד
פוסע בכיכר קדומים ביפו לעבר המרתף המפורסם.
מועדון הדאנג'ן המקורי.. השם יקום דמו.
הצבע השחור מקיף אותי
אי אפשר להתבלבל בי בלילה.
"מי אתה?"
"אני ה-BODYGUARD"
"כל השולטים שמגיעים לכאן, שוט אחד על החגורה. לך שניים. למה?"
"אני מנגן בשני שוטים"
"אף אחד לא מצליף בשני שוטים"
"אני לא מצליף, אני מנגן. בשניים. יחד."
"לא מאמינה"
"אפשר לבדוק את זה בשניה"
נבדק.
עשרים דקות של מחול, מוסיקה מנחה קצב, גניחות הן להקת הליווי.
עשרים דקות והעור החל להתקלף לאחר ששינה צבע.
עשרים דקות שהעולם פשוט נעלם מסביב.
היא עוצרת.
הממחטה שבידה נופלת.
מחזיר את הדרקונים למקומם בחגורה וניגש אליה.
מתיר את רגליה, ידיה, ומחבק.
מגיש בקבוק מים.
היא מנתרת מצד לצד.
"הכל בסדר?" - שואל..
"הבטת לאחור?" - היא מחזירה בשאלה.
מביט לאט לאחור, כ-300 איש במועדון מסביב, מביטים בדממה.
"הם נהנו כמוך?" - שואל.
"מעניין לי את הביציות" - היא עונה מחוייכת.
מאז חלפו שנים רבות..
רבות מדי כנראה.
הדמויות הותיקות התחלפו בפנים חדשות, דור שלא ידע את BODY, ממציאי בדסמ ינוקות,
שרלטנים תפסו את מקום האלפא, בחלקות לשון, בכתיבת טקסטים מפוארים, בהקמת הרמונות וירטואליים.
ואני?
נשארתי אני.
מסרב לשנות.
מסרב להשתנות.
גישה מזויינת..יודע, אבל איך היא אמרה?
"מעניין לי את הביציות".
מתגעגע לאנשים שהיו, לקירות המועדון מתחת לפני הקרקע, לבדסמ שזרם.
אולי בעיקר..
מתגעגע לעצמי.
זכרונות.
'זדיינו.
