אני ממש לא צריך את יום הזיכרון הזה
כדי לזכור מישהו ומשהו.
הצלקות והחורים בגוף מזכירים לי בכל מקלחת
הכל.
ללא רחמים.
ללא חרטה.
הכל.
יום הזיכרון לחללי צה''ל ופעולות האיבה הוא יום של גאווה עבורי.
יום שבו אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי, שלקחתי בו חלק.
יום שבו איני מרכין ראש אלא נושא אותו בגאון
וזוכר שהיתה לי זכות לצעוד עם נפילים
ליפול איתם יחד
לדמם יחד
ולדעת
ששום טיפה לא היתה לחינם.
איני משתתף שנים בטקסים, ברוב המיקרים אין טקסים לעלומי שם
ורק תגית מתכת קטנה עם כוכב קטן ותאריך מסמלים את האיש, מעשיו, נפילתו.
מוזג כוס נוספת מהבקבוק האלכוהולי
ואומר לכם תודה
על הזכות הזו להיות חלק מחייכם, על הרגעים המטורפים, על השקט במסע האחרון,
על הצחוק והדמעות, על המשפט שכל כך השתרש אל מול החדשים בלהקה ששאלו בחשש
"איך הבוס"?
ועניתם ש.. "בודי אוהב כמו אמא אבל מזיין כמו אבא.."
נרקומנים של אהבה.
אלי מלחמה צעירים.
יום אחד ניפגש.
לא היום.
אבל יום אחד.
תכינו לי את הכסא, תמזגו לי אחת מהביוקר, אגיע.
יום אחד.
אוהב אתכם, זאבים שלי.
אוהב.
