שיר פתיחה של סרט בלילה.
Bright..
המואר.
חשוך מאד על ההר הזה
והרים טיבעם שהם
בודדים.
במחשבה מעמיקה יתכן וטוב להם להיות בודדים, נישאים, גבוהים וקשים להשגה.. לכיבוש.
מאות אנשים קיפדו חייהם בדרכם לאוורסט, זה לא מנע מאחרים לנסות, זה לא מנע מהפיסגה להמשיך ולקפד אותם.
המאורה הזו נמצאת מעל.
רחוקה יותר.
וכמו טיפוס אל הר המוות, כל טעות תהרוג, דלתא אפסית של טעויות.
טעית- נמחקת.
מקסימום לוחית נחושת קטנה שברבות הימים הפטינה תעמעם את השם החקוק עליה.
אנשים שבורים.
אנשים על כדורים.
אנשים שאינם אנשים.
אנשים מיותרים.
כל אלה לא יכבשו את הפיסגה הנוראית, המקודשת.
ופעם באף פעם תגיח האחת שתבין שטיפוס לא יועיל, בטח לא יצליח.
תבין שלהגיע למאורה ההיא, רק משק כנפי דרקון יקח, תבין שגם במעוף הגדול הזה חובה להחזיק בכל הכוח, אחרת תוטח לקרקע הקפואה.
את לא תביני זאת כעת.
רק לאחר שתעני בהשלמה:
*כמה פעמים יצאת מהדלת ופגשת בחתולי רחוב?
*כמה פעמים נחת לידך דרקון?
השיריון המזויין הזה שוקל חצי טון.