בחיים למדתי שיש שתי דרכים לעשות דברים.
בדרך הקשה או בדרך הנכונה.
רוב האנשים לא עושים כלל, זו השיטה הבטוחה, סוג של לשבת בקהל, יד בין הרגליים ולפנטז את מקומך שם על המגרש.
כשאת בוחרת להכנס למגרש את בוחרת בדרך הנכונה.
הדרך הנכונה שלך.
לא משנה בכלל מה תהיה תוצאת המשחק כל זמן שבחרת להיות גורם מכריע בתוצאתו.
לוחמים אומרים שלא בושה להפסיד בקרב, בושה לברוח ממנו.
ואת בחרת.
במי יהיה אדונך, מי ינחה אותך, מי ילווה אותך במסע שהחל במוחך וימשיך אל תוך מציאות, דרך חדשה.
את תגלי שיש לא מעט אבנים בדרך. חלק תעקפי, חלק אחר תצטרכי להוציא מתוך הנעל, כל זה לא יעצור אותך מתנועה.
כי בחרת.
כשאני נשאל הכיצד איני משתעמם מלחזור על המסע כל פעם מחדש, איך בנויה סבלנות בתוך דרקון עתיק כשגורה משתינה לו בסלון והוא בחיוך מבין מנקה ובכל זאת מלטף, תשובתי היא שלמרות השלוליות, האם יש משהו דומה לקפיצות השמחה של גורונת כשאתה נכנס הביתה והיא מזנקת באהבה וחונקת אותך בליקוקים והתלהבות?
כשאת בוחרת בדרך שלי את מכריזה שזו הדרך הנכונה, עבורך.
ואולי גם הדרך הקשה, כי בכל זאת, זה מסע על דרך הגיהנום ולשם.. שום דבר לא יושג בקלות.
חיפוש אקראי בטיובים גילה את הטראק הזה, ואומר בעצם הכל.
What a feeling..on the highway.. to hell
עוד מעט 😈
