לפני 5 שנים. 3 בנובמבר 2019 בשעה 6:37
בעולם של חוסר בהירות אנו תרים אחר השלטים שמנחים אותנו, לוחצים על מערכת הניווט לקצר את הדרך, לעגל פינות ולחסוך באנרגיה מושקעת.
זה אולי טוב לרוב תחומי החיים.
כשמגיעה שעת ההזנה אנו מביטים בשתי המסעדות, אלה ממול, האחת חדשה, מפונפנת, ניאון חדש המספר על מזון מוליקולרי או משהו אחר דומה, דומה למזון.
בשניה חלפו שנים רבות, הריפוד איבד בוהק, תפרים מתפוררים אבל שם נזרקים נתחי בשר מדממים על מגש עץ מחליף צלחת מעוטרת.
ואני, טורף, נצר לטורפים היסטוריים, תמיד אעדיף לקרוע בשיניי את פיסות הבשר, לדלג על נימוסי השולחן הקוקטיים, הימהום מנומס לאחר כל אפון שנאבקים עימו שעה בצלחת.
דרקון טורף.
זה העולם שלי.
המסעדה שלי.
ניתן להצטרף אליו ואפשר להשאר בחוץ ולהביט על שתי המסעדות.
שאלת המפתח תהא מאיזו מהן תצאי שבעה.
