ויגיע יום וכולנו נצעד לוואלהאלה, שדות האספלט הבלתי נגמרים, חלום ויקינגי של רוכבי סוסי הברזל וגם של הדרקונים..
לשחור הזה שמתגלגל מתחת לצמיגים יש ריח אחר.
רעש הבוכנות רועם, מזעזע את האגן ברעידות שאינן מונוטוניות, שולח מסר לביצים, כמעט הופך את הזין לאלת בייסבול קשוחה.
כשאכנס לחדר רעידות הסוס ברזל יוחלפו ברעידות של הכלבה שמוכנה עבורך, היא לא רועמת, אבל גניחותיה משולות לכינוס סטורג'ס עם חצי מיליון סוסי ברזל נוהמים העוברים בשערי העיירה.. ממש כמו זין שעובר בתוך עכוזך בנהימה אחת ארוכה.
ואולי זה הכל בדימיון, לגעת בשמיים, להלך על עננים ולצפות ביוניקורן אחד שחולף מתחת לצל של דרקון עתיק, קרעים בכנפיו והוא עדיין מרחף.
פעם הייתי ילד צעיר, היום אני ילד זקן, שעדיין זוכר את דבריו של מלך וואלהלה..
זה שאינך רואה בשמיים דרקון, לא אומר שהוא אינו קיים.
והיוניקורן?..
נעלם.