הלילה הזה לא יסתיים מהר..
גם לא כשהשמש תעלה.
הכביש השחור לא נגמר, גם כשהמחוג לא יורד משלוש ספרות, כאילו מתחרה עם חיי, 300 קמ"ש ואין הנחות.
אני באמת לא יודע מה חשבתי לעצמי כשבחרתי בדרך הזו, או שהיא בחרה בי.. הפסקתי להלחם בשדים שלי.
יש לנו הסכם לא כתוב, הם לא מציקים, ואני? אני לא מפריע להם לרקוד כשהקצב נכון.
המון זמן לא ניגנתי בצמד הדרקונים, התחושה בפנים עמוק היא כמו של שמן רותח ומבעבע, כלוא בסיר עבה וגדול.. כנראה שליקום יש לוח זמנים משלו ובינתיים הרעב המתהווה נלחם בשארית האנושיות שנותרה במכונה שקוראים לה אני..
אין טעם לשאול, סוטות וצדיקים, על מה ולמה הפרץ הסנטימנטלי המוזר הזה.
זה בסדר, כתבתי לעצמי הפעם, באותה נשימה אהיה השופט המחמיר של עצמי.
ובתוך בליל המילים והרוח שנכנסת מהחלון כל מה שאני מצליח להתרכז בו נמצא בחור התחת שלך, בעילתו כשאת גונחת, הנאה וכאב מהולים, ואז לשגר לתוך הלילה את נהמת הדרקון שמתפרק וזורע אותך..
נהמת הדרקון השבע.
'זדיינו.
