אתה אינך כבר שנתיים. אני אינני כבר הרבה יותר, עברתי לעולם אחר, לשם כיוונת אותי. ירושלים שלך מעולם לא הייתה יפה וקרה יותר.. פעם טיילת איתי בין הסמטאות, צבעת את שמי על קירות הבתים, והתמכרתי אליך ואליה. נתת לי לטעום מנקטר החיות והאהבה, ונשארתי. נשארתי כי מצאתי את שאהבה נפשי, והתרביתי, ואינני אותה ילדה אותה קיבלת בתחילת הדרך. בטני זרועת צלקות, שדיי תפוחים ועצם הבריח שלי בולטת יותר מאי פעם.
ופוף, פתאום נעלמת. כך ממש, באמצע החיים, כשאיננו מצליחים להתראות או לתקשר כל כך. הלכת מבלי לחזור. השנה שחלקנו יחד לא נעלמה מראשי, ולעולם לא תיעלם. לרגעים אני מביטה בגופי החדש במראה, ותוהה מה היית חושב עליו, אדוני. האם היית מתרפק על הפיכתי לאישה ואם? האם גופי ההריוני המתעגל, היה נדמה לך עדיין מושך? נכון, אינני שפחתך כבר שנים כי אם אשת איש, אבל עדיין היית ותהיה לנצח אדוני היחיד.
לימדת אותי אהבת אמת מהי, סטרת ונזפת בי כשהייתי זקוקה לתוכחת אמת, וחיבקת אותי אליך, בחומך יוצא הדופן. ואהבת, אוי כמה אהבת אותי. אהבת את השובבות, הבורות, החוצפה, אהבת את הירוק והלבן והשחור.
וכשפניך עולות בראשי ואני רוצה לסמס לך, התגעגעתי.. אני נזכרת שכבר אינני יכולה, וגופי דואב את לכתך בכל פעם מחדש. לא הספקתי להיפרד אדוני, גם לפני שנים, כשליווית אותי בדרכי החדשה, באהבתך הגדולה נתת את ברכתך לזוגיות ונישואין, ואני לא הצלחתי להיפרד. לא יכולתי לומר שלום, וגם עכשיו אינני מסוגלת.
תמונות תמונות עולות בראשי, פלשים מיערות, חדרים מוארים, מקלחות, מסיבות, חוף הים, הכרת לי את עצמי, לימדת אותי לאהוב אותי, ובזכותך זכיתי לאהוב אחר.
כבר שנתיים שאינני מסוגלת לכתוב לך, אז נכנסתי לכאן. לומר תודה אדוני, על שהיית ולנצח תהיה, בליבי. תודה אדוני.
טיקי. שלך.
