אני מושכת עיפרון שחור מתחת לעין. פעם בכמה חודשים אני מתאפרת, לא חייבת אירוע מיוחד, סתם, פתאום בא לי.
השחור מבליט את הירוק של העין שלי. שמבליטה את השחור של השיער שלי.
יחסי גומלין נהדרים שכאלו..
אני הולכת אחורה כדי להביט בתמונה הכללית, הגדולה יותר. אני מנסה לחייך. מחייכת ממה שאני רואה, לא מצליחה לחייך באמת, בגלל מה שאני מרגישה.
אני מנסה למלא את החזה באוויר, אבל הריאות לא נענות לי. ממלאות אותי באיווחה יבשה וחסרת קול, ורק רוצות להיאנח, להוציא אוויר, להוציא עוד, להוציא הכל ממני.
די.
לא עוד shade of a shadow. לא עוד.
חסל סדר תסביך קנאת הפאלוס. אני לא אובייקט חלול, כלי קיבולת שמתמלא רק כשהוא ממלא אותי. כל אחד מכם. עם הזין האדיר שלכם.
לא עוד.
אני אני. ואני מדהימה. ואני יודעת את זה. אני תמיד יודעת את זה.
רק שלרגעים, אתם משכיחים ממני אותי. את היצור המדהים שאני. את היופי שלי, הפנימי והחיצוני, החיוך הופך ממזרי, שובב, הטוסיק מורם, מחכה להוראות.
די.
צאו ממני,
מגופי, מראשי, לליבי לעולם בכל מקרה לא הייתם מצליחים להיכנס.
צאו לי מהחיים ארורים שכמותכם, ותניחו לי. אני במסע שלי אמשיך, חזקה ומדהימה כמו שתמיד הייתי, ואני רק ממשיכה וגדלה מיום ליום.
ואתם, תביטו בי מרחוק. תקנאו באור שלי.
צופית.
מבשרת האהבה ושמחת החיים.
אל תלעגו. תקבלו. ותניחו לי.
אני אוהבת אותי.
ואני לא מתביישת בזה יותר.
אני אוהבת אותי, כאני. כעצמי בתור אחת שלמה, לא כאחת שמחכה לאחד, שישלים אותה.
אני, עם החורים והבלבולים, והאהבות והשאלות וההרהורים.
אותי אני אוהבת. אותי.
כי שלם, הוא חלק בלתי נפרד, אבל הוא גם שלם לכשעצמו.
היום אני בוחרת להיות לעצמי בלבד.
לפני 12 שנים. 13 באפריל 2012 בשעה 18:52
