כל חלק בגוף שלי מתגעגע אליך..
הנפש שלי צמאה למגע שלך, למבט המדהים שלך, על כולי. לתוכי.
שכחתי איך אנחנו מרגישים, ואז הופעת, ולקחת אותי איתך למחוזות רחוקים, אבודים.
אני יחפה מולך,
לבנה כמו שמיימי לא הייתי..
בוהקת בטוהר הזה, שחומק אליי רק כשאני איתך.
מרגישה כל כך הרבה, רק בידיים שלך. בתוך החיבוק שלך. ברגע היחיד הקטן הזה שלנו.
כל חלק בגוף שלי מתגעגע אליך, והדמעות מתחילות ליזול ממני, כמו טיפות גדולות בשלולית בוץ, בלי מגפיים ורודות מגומי, אני יחפה, ניצבת שם, מלוכלכת בשמלה לבנה.
רואה אותך, הגדול שלי, חומק אליי אוסף אותי, כמו שרק אתה יכול, כמו שרק לך אני מרשה,
לוקח את מקומך בחזרה, אצלי בלב.
תובע אותו, שלך.
וכל השאר, כל סיפורי חיי נעלמים כלא היו. כשאתה פה.
אין לי עוד קביים להישען עליהם, אין עוד תירוצים, אין את הטוסיק המורם, המוצלף, אין עירום ועריה, יש אמת. אמת אחת מדהימה ואהובה, שחומקת אל שנינו, והופכת אותנו לסיפור האהבה של כל הזמנים.
הם כולם נעלמים, נמוגים ברגע אחד שלך.
ואני נזכרת. מי אני, באמת, ומי אתה. ומה אנחנו, ביחד. וכמה זה יפה לי. אהובי.
לפני 12 שנים. 9 באפריל 2012 בשעה 5:47