מחוץ לבית שלי יש חתולה. היא יושבת לי מחוץ לדלת, ומייללת במשך שעות.
לפני שבוע היא המליטה יצורים קטנים ופרוותיים בתוך הארון חשמל שלנו, ובעל הבית הגיע והוציא אותם משם.
מאז היא לא מפסיקה ליילל.
בהתחלה שמתי לה כוס מים. קראתי איפושהו שחלב זה לא באמת בריא לחתולים, למרות שהם מאוד אוהבים לשתות אותו.
היא המשיכה ליילל בעקשנות, ואני שלא נמצאת כל כך בבית קיוויתי שהיא תפסיק. כל יללה שלה קורעת לי את הלב לחתיכות קטנות.
אחרי כמה ימים פתחתי קופסת טונה והנחתי אותה על צלחת חד פעמית לידה, אחרי שהיא ברחה ממני רחוק, וכשהלכתי התקרבה בחזרה.
הצצתי עליה אוכלת, לאט לאט, מדוד, והיא נרתעה שוב. הביטה בי מביטה בה אוכלת.
כשהיא הפסיקה בגללי נכנסתי חזרה הבייתה, והצצתי עליה, אבל היא ידעה שאני שם, הרימה את עיניה כל פעם שראיתי אותה.
היא לא סיימה לאכול את הטונה, והמשיכה ליילל, ליד הארון חשמל, איפה שעד לפני כמה ימים היא הסתירה את הגורים שלה מפני הקור והאנשים הגדולים.
יצאתי אליה שוב. התיישבתי במרחק סביר ממנה, והבטתי בה. היא החליטה להתיישב על שטיח שנמצא בחוץ, שחשבתי לזרוק כבר מזמן כי הוא כבר מרופט, התיישבה, ונראתה כאילו היא נשענת מעט על אחוריה, ועיניה נעצמו, ואני המשכתי להביט עליה, אולי לחשתי דבר מה, אינני זוכרת, והיא נדמה, עיניה נעצמו, וראיתי כמה היא עייפה. ראיתי את הלאות מהחיפוש אחריהם, ראיתי את הייאוש שתקף אותה, ראיתי את היללות מתמסמסות בה, כאומרת, מה כבר ביקשתי.
היא הניחה עצמה אחורה, והשתתקה.
אני הבטתי בה עוד רגע, ניגבתי דמעה, נכנסתי הבייתה וסגרתי אחרי את הדלת.
הלוואי והיה יכול להיות לסיפור הזה סוף טוב.
לפני 12 שנים. 26 במרץ 2012 בשעה 21:50
