אני נוחתת.
הכל מסביב מעורפל, מפוזר, או שמא זו אני..?
אני מרגישה איך הגוף שלי קמל, כואב, דואב את דאבתו חסרת המנוחה, משתוקק למים שיציפו אותו, שיצליפו בו, שירגיש אפילו יותר כואב מעכשיו.
זה אפשרי בכלל? אני תוהה לי.....
המיטה שלי מלאה עד אפס מקום. אין בה מקום לאף אחד.
לפעמים, אפילו בשבילי אין לה מקום. היא דוחקת בי, עוד ועוד, עד שאני נופלת ממנה, לרצפה, נחבטת במציאות הקרה בדמות הרצפה שלי.
ולרגעים, אפילו זו, הקרירה והישרה, נדמה כאילו הייתה מערסלת אותי בתוכה, כמו הייתה יכולה להפוך למעין שקערורית שכזו, ליפול מטה מטה אל עצמה, עד שהיא הופכת לאדמה חמה שנימוחה לי בין האצבעות ברגליים, ומכילה את כל גופי, כאילו חזרתי באחת לרחם אימי.
ואני מרגישה את החמימות שלה,
את ההכלה ההדדית של איברי גופי בגופה שלה,
נזכרת איך ההוויה מתחברת אליי, אל הגוף הנשי שלי, אל ההוויה הנשית שלי שלמדתי להכיר ולאהוב.
הלילה יש בשבילי מקום. במיטה. שלי.
חיוך. אחד כזה מהלב, לא רק מהשפתיים.
לפני 12 שנים. 15 במרץ 2012 בשעה 22:38
