כל היום מרגיש לי לא נכון. אני לא יכולה ולנסוע עכשיו. עוד לא, עוד לא.
חכי עוד קצת. אני שומעת מתוכי קול שאומר לי כך בדיוק.
עוד קצת, עוד קצת, את תדעי מתי.
אני נכנסת למקלחת,
ומבחוץ אני שומעת את הגשם מתחיל.
חיכית לי, הוא לוחש לי..
ואני מתוך המקלחת עונה לו בחיוך ותו לא, נותנת למים הרותחים להציף את גופי ממנו והלאה,
להביא אותי לשיאים חדשים.
חיכיתי לך.
עכשיו אני יכולה לצאת.
ההורים שלי והירוק של הצפון תמיד מחיים בי משהו והורגים בי משהו אחר.
עכשיו הגיע הזמן לנסוע. לצאת.
אני רצה מפתח הבית לתוך האוטו,
כל גופי נוטף מים,
אני מתיישבת קדימה, והשיער מטפטף לי על הלחיים המחייכות, המתענגות,
ברק מבהיר לי את הדרך,
אני מרגישה כמו השחקנית הראשית בהצגת חיי.
כמה טוב לי.
כמה החיים מדהימים.
תודה שבאת, אני מרימה עיניים גדולות לגשם, ונענית במטח שלא נראה עוד כמוהו.
טוב שבאת.
😄
הפלגה לעת ערב,
כשחשוך,
כשאני מוארת.
לפני 12 שנים. 28 בפברואר 2012 בשעה 17:08
