"כבר כמה ימים.. אני במצב איום!"
השיר מימיי התיכון מתנגן לי בראש, לא מצליח להזכיר לי ימים אחרים, רק כאן ועכשיו, ואני.
אני נדה ביניהם כמו מטוטלת, מנסה להחזיק את עצמי ולהאמין למילותיו של זה ושל זו, השתיקה, תודה לאל, הוחלפה בצרחות.
משומה תמיד העדפתי אותן הצווחניות על השתיקה הממיסה את ליבי ובוחשת בי בריק, אולי זה הדם המרוקאי שזורם בי.
יש משהו בצורך הבלתי נלאה של ילד, גם אם כבר יצא מבית הוריו, לשמור עליהם. לגונן עליהם, גם אחד מהשני. לעטוף את ישותם באהבת אינקץ ולשמור על הדמות היראה הזו שלא תיפגם לו, בראשו.
וכשיש בה דופי, פתאום, אז הכל לא ברור ושומדבר לא ידוע, והורים הם כבר לא הורים, ואני אינני הילדה, אני משחקת את התפקיד שהם החליטו שאשחק הפעם.
ושוב אני על הבמה, הבכורה שלעת בגרותה למדה לשחק את התפקיד שהוריה ביקשו אותה לקחת.
ושוב האורות עליי, ועכשיו אני כבר לא בורחת ככבשה השחורה שהייתי, מן העדר הלבן והמולבן ומן הזרקורים המאירים בי.. עכשיו אני ניצבת למשימה, מוכנה, עומדת נישאת זקופה ונעימה, והגו המתוח והחיוך האמיתי, והמשחק פשוט מושלם. בדיוק כמו שביימו אותי.
ולרגעים כבר עייפתי,
ואני רוצה הבייתה שלי, האמיתי, אז אני אוספת את עצמי, ואומרת סליחה, אבל אני...
ועולה על האוטו, שהוא באמת רק שלי, ורואה איך הנופים מתחלפים, והלילה עוטף אותי, והשקט מפציע, מעט מעט, ואני מבקשת אותו, תישאר. תחזיק אותי.
לפני 12 שנים. 26 במאי 2012 בשעה 19:33