אני מתעוררת מחלום, או שזו המציאות.. הוירוס הארור הזה מנע ממני כל חיבור, דל כשהיה לי. אנשים מפעם עולים לי בין רגע של חום לרגעי הזיה, אחרי שאני מתפקחת אני מביטה ברשימת השיחות האחרונות, כדי לוודא מה עוללתי ברגעים של בין לבין.
פתאום מחשבות שלא הרהרתי בהן כבר זמן מה עולות בי. אני לא בטוחה מי מתוכי מתקשר אותן ממני החוצה, ולמה דווקא עכשיו, אבל הן נוכחות בי ומתעצמות. החום מהדהד כל רגע את הווייתי, מדגיש לי בקצוות כמה גופי חלש, וכמה הרפיון הזה נעים לי, מתוך הכאב. אני נזכרת איך איש אחד פעם אמר לי שלנשים יש רומן מיוחד עם כאב. מתוך כאבי הרחם והמחזוריות שבפעולתו, שאנו מצליחות להפיק ממנו הנאה, שבכאב, כך למדנו עם הזמן, או האבולוציה לימדה אותנו, לחוות כאב בתור דבר נעים. מענג אפילו.
אני הופכת שיכורה במחול השדים שמתחולל בתוך גופי שלי, מרגישה איך אצבעותיי נעות על המקלדת מבלי משים, בלי לחשוב, רצות מבעד עצמן, ואני כזרוקה החוצה מגופי שלי, ממחשבותיי, כאילו היה מי שגונב לי אותן. מחשבה סכיזופרנית משהו? מטריד.
ומי יודע מתי הוא היום שבו אכיר את אהבת חיי? מי יוכל לומר, רגע לפני שהוא יוצא מפתח ביתו, רגע אחרי שהוא מציץ פעם אחרונה במראה ומסדר קווצת שיער סוררת, שעכשיו, עוד רגעים מעטים, אחרי שאחנה את הרכב ואגיע למחוז חפצי, יהיה היום, הרגע, שבו אכיר אותו? אפשר לדעת בכלל? גם כשהכרת אותו.. אפשר לדעת שזהו הוא?
אני מרפה מטרדות היום והחולי, מנסה לשכנע את הראש להניח לי, לקחת נשימה עמוקה ולהתחמק ממנו, once again.
כי להיות שפחה לאדון זה דבר בר קיימא, אבל שפחה למחשבותיי שלי, אבוי.
לפני 12 שנים. 2 ביוני 2012 בשעה 17:46
