ברגעים עלומים קשה לי להיות לבדי. יש כמה רגעים כאלה, מיוחדים, שבהם הלבד המתוק שלי מפריע לי. אני מנסה להתכסות בפוך העבה, מנסה לדחוף את האצבעות של הרגליים מחוץ לשמיכה ולהרגיש משהו, אבל זה לא מסתדר. אני צריכה בשר ודם, משהו חם. שיתקרב קרוב קרוב, שיחזיק אותי, כדי שלא ארגיש את הצורך בלקחת אוויר, כדי שאצליח.
ואותם רגעים נעלמים לי כל פעם, הם מגיחים בי באחת ומציפים את פניי בדמעות גדולות, ומרוקנים את כל המשאבים החיים ששוררים ובועטים בי בכל רגע נורמאלי אחר בהווייתי. וברגעים האלה אני רוצה חיבוק. לא רוצה לרדת לך, לא רוצה שתקשור את עיניי. אני צריכה את חום גופך צמוד קרוב קרוב, שלא יהיה לי מקום למחשבות שלי, לא רוצה להתפנות ולפנות, ולרוקן, רוצה למלא ולמלא ולמלא. רוצה להתמלא.
תמיד כשאני מתחילה להגיד מה אני רוצה קול קטן בתוך הראש שלי מתחייך פתאום, מזכיר לי ילדה קטנה עם קוקיות תמידיות שכל רגע אומרת שהיא רוצה. אז שתדע שעכשיו אני שם. ברצייה. לעיתים היא ילדותית ולא מתפשרת, לרגעים היא מתחמקת וטיזרית לאין שיעור, מפתה אותך הנה. לבית שלי. למיטה שלי. למקלחת המהבילה שלי. אני אנעל את הדלת ואשאיר לך את המפתח מתחת לשטיח. אתה כבר תדע מה לעשות כשתיכנס.