אני רוצה להיות כנה איתכם.
קוראים לי עדי. האמת שלרוב קוראים לי בכל השמות המקבילים לשמי האמיתי, רק לא עדי. אז ככה שטכנית, אפשר להגיד שהשם שלי הוא עדי. לא יותר מזה. אבל סטיתי מהנושא.
אז השם שלי הוא עדי. כמו שהיה כתוב לי פעם בכרטיס, אני ילדה, יפה, יחפה. ככה בדיוק. כמו שזה נקרא, על כל המשתמע מזה. כל מי שפגש אותי יכול להעיד. יש לי חיוך ענק שיכול להאיר את תל אביב, ולב עצום שיכול להכיל בוחטות של רגשות, מכל הסוגים והצבעים. יש לי פה שלא יודע לשתוק, מעט מאוד סבלנות ואני חבקנית מקצועית. אבל הכל צריך להילקח כמובן בעירבון מוגבל, כי כידוע לנו- 'אין הנחתום..'. יש לי עיניים ירוקות מטורפות, ואהבה שלא נגמרת לכל דבר חי (גם דברים דוממים לרגעים), אני מפחדת מהחושך, אלופה בפוקר וגרועה בדגדוגים, פרידות ודחיית סיפוקים.
לפני שנים מישהו השתיק אותי. בערב אחד הוא חתך לי את מיתרי הקול. הוא ביטל אותי בצורה שלא יכולה להשתמע לשתי פנים. מאז גדלתי ולמדתי להשמיע את קולי. מאז כל פעם שמישהו משתיק אותי, זה פוגע בי. לא פגיעה כזאת שסליחה יכולה לכפר עליה, לא פגיעה כזו שעוברת אחרי יום יומיים, פגיעה כזו שצורבת לי ברחם, פגיעה כזו שמזכירה לי את אותו ערב, מזכירה לי את היחפות והנעלמות של הקול שלי, פגיעה כזו אמיתית, פגיעה ממוטטת.
שלא יהיה לכם ספק לרגע. אני אקום מאותה הפגיעה. אולי בעצם כבר קמתי. אחרי הכל, שבועיים אחרי שהשתיקו אותי שוב, ואני פה. חזרתי. ואני כותבת לכם. כותבת לי יותר נכון. פורשת את שטיח האמיתות שלי מול עצמי, עירום ועריה, כי אני יכולה. כי יש לי קול, קול כזה אינטיליגנטי ונעים, קול כזה ששווה שיישמע.
אז השם שלי הוא עדי. רוב האנשים קוראים לי קוקי, בייבי, בייב, עדידוש, דידי, דודי, עדיתה, בקיצור הכל חוץ מעדי.
אני בחורה מדהימה שלא מפחדת להזכיר לעצמי את זה לפעמים.
על הגב, בין השכמות, יש לי קעקוע של יונק דבש. מכאן שמי. צופית. זה הטוטם שלי. הציפור הזו היא הסמל של הנפש שלי. היא אמורה להדריך אותי ולשמור עליי במשעולי חיי. היא מסמלת את נקטר האהבה והחיות, את בשורת השמחה. עשיתי אותו כדי להזכיר לעצמי את זה. ועכשיו הרגשתי צורך לכתוב את זה. את מה ששלי. אותי.
עכשיו אני מחייכת. חיוך אמיתי. מהלב. מחייכת, ומתחילה לרקוד..
:)
