הכי אני אוהבת אצלך את החיוך. או אולי החדות שבקיצוניות. שהן יכולות לחייך אליי ורגע אחרי כן להתקרקם מולי ולהתעוות, לצייר לי את העולם בקווים משופעים ועקשנים, ואני משתנה כמו לפקודה מולך. כמו חומר בידך, אתה מעצב אותי. הכי אני אוהבת את הפנים שלך, הן יכולות להורות לי דברים רק במבע, לדרוש את מלוא תשומת הלב שלי, ואני, רגישה ככל שאהיה, כל כך רפה ברגע הזה, בידיים שלך, מנסה לעמוד בקצב שלך. אני הכי שונאת אותי אצלך. את ההתפתלויות התמידיות שלי איתך. מנסה לגרום לך לצאת מגדרך, במקום להבין שהרעות החולות שלי והמניפולציות הפעם לא יעזרו. אתה רואה אותי. אתה מקשיב לכל דבר שאינני אומרת באלפי אוזניים ששאלת מארצות רחוקות כי אמרו לך שהן שומעות את הנסתר. הפעם זה אבוד לי. ואני מתפתלת ומצפצפת, מצטנפת ובועטת, אבל אתה שם, בשלך, מחייך אליי, מוכיח אותי מולך ומול עצמי, מעמיד אותי מול מראה וגוער בי. אצלך אני הכי שונאת אותי. הלוואי והייתי נינוחה לך יותר, ולא אני. הלוואי ויכולתי להיות טובה יותר. אולי זו הדרך. אני בוחרת להיות לך, אתה כבר תדע להביא אותי לאן שרק תרצה. ואני, אני בסך הכל צריכה לכבות את הראש ולתת לך לקחת אותי לאן שרק תחליט. אני סומכת עליך.
שלך.
