אני חופנת גרגרים מבין אצבעותיי, אחד אחד הם מתכרכמים לעומת הקרירות שלי. אני מניחה אותם בקערה עמוקה, המים נמזגים בנינוחות, והם מתלטפים בהם, נותנים לעצמם לשקוע אל הנחת שבתחתית הצלחת. אני מניחה להם ומתפנה לאחר. אני קורעת מהם, עגולים עגולים, רצועות אחידות ורחבות. אני מקלפת אותם מטרדות היומיום ומשילה מעליהם את אשר על פני השטח, המלוכלך הזה שלהם, וטבילה קלה במים צחורים מרעננת אותם אפילו עוד יותר. ואז אני מתחילה לפרוש הכל. בתחילה הגרגרים, שנפתחו אל העולם זה מכבר, מבקשים רק לספוג לקרבם, לקבל ולתת הכל בחזרה. אחרי כן הבשר. קרעים קרעים שפילחתי, לבושים בלבן, מעוטרים פסים אדומים, אני מחייכת ומניחה גם אותם, שוכבים בניחותא זה לצד זה. מחכים לשעה הגורלית. אחר כך העגולים, תפוחי אדמה צהבהבים וקטנים, כמו פטריות אחרי הגשם הם באים. להנעים לי בעיניים את כל הלובן הלבן, להוסיף צבעוניות לחגיגה. מעליהם אני מפזרת את האדום אדום. ולאחריו כתום כתום. קצת לבן. אני מכניסה את הידיים פנימה, לפני שהגאות מגיעה, ומלטפת אותם. את כולם, יחד. אני נוגעת בהם באצבעות ארוכות, מלטפת לרגע ואז צובטת חזק, שירגישו את הנוכחות שלי. שיידעו שאני פה, שומרת עליהם. אחר כך אני מדליקה והולכת לישון. והניחוחות ממהרים לבוא, והרכות מתפקחת מהם, מעבירה את מקומה לנימוחות שלא נראתה כמותה. אני מרימה את המכסה והריח מציף אותי. הבית של אמא, וסבתא, החנות של אבא, החיבוק שלי, והעדינות הבלתי נתפסת שלו. וכולם חיים לי ביחד בתוך הסיר.
אתה בא לי וגופי שהתבשל לו כל הלילה מדיף ניחוחות של התכווננות ואהבה. אתה בוחש בי, מקלף אותי, אבל בעיקר בעיקר אוהב אותי.
תודה לך. בעיקר בעיקר תודה.
