אני הולכת לבאס חלק מכם..
אני נשברת.
אני לא יכולה יותר.
אני לא מצליחה להחזיק מעמד.
אני רוצה לאכול אוכל 😒
אני יודעת שבחרתי מסלול קשה מידי ורצחני מידי ומן הסתם אי אפשר לדבוק בו לאורך זמן.
אני ידעתי את זה כבר שהתחלתי, אז הגיע הרגע שאני לא יכולה יותר. ואני רוצה לאכול דברים אחרים.
אני מאכזבת אתכם ואני מאכזבת בעיקר את עצמי.
אני ירדתי 7 קילו כמעט בחודשיים. אבל אני לא יכולה לדבוק בזה יותר.
אני יוצאת עכשיו לקנות אוכל אחר.. אוכל אסור.. אוכל שיזיק לי.. אבל אני זקוקה לו ולא יכולה בלעדיו יותר.
אני לא חזקה כמו שחשבתי.. כמו שהייתי רוצה להיות.
ניסיתי לקבוע תור לדיאטנית כדי שתעביר אותי ישר לדיאטה אחרת.. אבל לתורים כאלה צריך לחכות למעלה מחודש.. אין לי כוחות לחכות לעוד חודש.
אני כותבת את זה בדמעות נוראיות.. במהלך שיחות עם כמה אנשים שמנסים לעודד אותי.
הפוסט הזה פתוח כבר 3 שעות ואני לא מפרסמת אותו ..
בשיחה עם חברה בטלפון סיכמנו שאני במצב של "רעב נפשי".... צריכה אוכל שירגיע את הנפש
אני כלכך חרמנית על פחממות בקטע אחר.. אם נופלת לי פחממה לידיים אני גומרת אותה עכשיו חבל על הזמן. קורעת אותה.
אחרי שבועיים של תקיעות במשקל חברה שלי חושבת שהפעם אני ארד.. והרעב הנפשי הזה בא בגלל הצורך לפצות על השבועיים האלה.. ואולי היא צודקת אני לא יודעת לקרוא את עצמי בכלל.
התחלנו לדבר על זה שאולי אני אוכל משהו טעים בקטנה לא לרדת על לאפה עם שווארמה אלה על חצי מנה.. כן כאילו זה ישביע את הרעב הפסיכולוגי שלי..
פפפפפפ.. היא כלכך יודעת לחזק אותי.. איתה דיברתי בטלפון שהחלטתי ללכת על זה.. ולה אני בוכה כל הזמן שאני לא יכולה יותר.. והיא הכי יודעת כמה אני נלחמת וכמה קשה לי וכמה אני צריכה את זה..
היא אמרה שאם כבר אני אוכלת משהו כזה שהוא לא בתפריט הוא צריך לבוא כפרס על זה שהצלחתי להתמיד ולא כפיצוי..
מפה לשם החלטנו שאני לא נשברת עד יום ראשון.. עד השקילה הבאה.. נראה מה יגיד המשקל..
רק יום שלישי היום.. יותר מחצי שבוע לפני.. אני לוקחת נשימות גדולות כאילו להתמלא בהם כדי לא לאכול משהו אחר.
וואו איזה שפל... 😒
בפעם ההיא שנשברתי בצבא נשברתי בגלל הרעב... והפעם זה נפשי לגמרי.
אמרתי לה שאני אצא לסיבוב להתרחק קצת.. האמת לא בא לי לצאת בכלל.. כל הגוף שלי תפוס מאתמול לא בא לי לזוז בכלל..
אז הינה, אני לא יכולה לסגל לעצמי רצף של פעילות גופנית.. זה לא בשבילי אין לי כוחות לזה.. לא יכולה לבד!! אני סתם אפסה.
לפני 12 שנים. 6 במרץ 2012 בשעה 16:53